7 דקות
פתחו אוזניים, כי הפרק הזה עוסק באחד הנושאים שכל בוחן בגרות בלשון אוהב לשים עליו את האצבע: דו-משמעות תחבירית ותקינות תחבירית. נתחיל עם משפט אחד פשוט, ונראה כמה הוא פחות פשוט ממה שנדמה. המשפט הוא: "ראיתי את המורה של יעל בשוק." עכשיו, בואו ננסה לענות על שאלה אחת: מי היה בשוק? האם אני הייתי בשוק וראיתי שם את המורה של יעל? או שמא המורה של יעל הייתה בשוק, ואני ראיתי אותה שם מאיזשהו מרחק? שתי הקריאות האלה אפשריות לגמרי, ושתיהן תקינות מבחינה דקדוקית. זו בדיוק הבעיה. לא הקורא טועה כשהוא מתבלבל — המבנה עצמו הוא שנכשל.
כדאי להבין בשלב הראשון מה בדיוק ההבדל בין שני סוגי העמימות שאנחנו עלולים לפגוש בבחינה. הסוג הראשון נקרא רב-משמעות מילונית, והוא מצב שבו מילה אחת יש לה כמה פירושים במילון. המילה "בנק", לדוגמה, יכולה להיות מוסד כספי, אבל גם גדת נהר. זה מצב שהוא בעיה של המילה עצמה. הסוג השני, שעליו נתמקד הפרק הזה, הוא דו-משמעות תחבירית. כאן כל המילות המשפט ברורות לגמרי, אבל המבנה — כלומר הסדר שבו הרכיבים מסודרים, או השיוך של הלוואי — מאפשר שתי קריאות שוות מעמד. הדוגמה הקלאסית לכך היא הצירוף "מנהל בית הספר הוותיק". כל מילה ידועה ומובנת. ובכל זאת: האם הוותיק הוא המנהל, או שמא בית הספר הוא הוותיק? המבנה לא מחליט, ולכן יש לנו בעיה. בבחינה, נזכור תמיד: השאלה תצביע על מבנה, לא על מילה בודדת.
כעת נכיר את המקורות השכיחים לדו-משמעות תחבירית. המקור הראשון הוא שיוך לוואי, כמו בדוגמת המנהל הוותיק שכבר ראינו. המקור השני הוא שיוך תיאור: "קראתי על השרפה שפרצה אתמול בעיתון." מי היה בעיתון — אני שקראתי שם, או שהשרפה עצמה פרצה מתוך העיתון? "בעיתון" הוא תיאור שיכול להיצמד לשתי פעולות שונות במשפט, וזו בדיוק הדו-משמעות. המקור השלישי הוא כינוי גוף עמום, כמו במשפט "דן סיפר לאחיו שהוא התקבל לנבחרת". מי התקבל — דן, או האח? הכינוי "הוא" יכול לשייך את עצמו לשניהם, ואין דרך להכריע. המקור הרביעי הוא מבנה איחוי: "הוזמנו מורים והורים מעוניינים לכנס." האם המעוניינים הם רק ההורים, או גם המורים? המשפט לא מחליט. והמקור החמישי הוא שם פעולה עמום, כשם פעולה כמו "אהבה" שיכול לתאר כמה מי שאוהב ומי שאהוב — ומי מחזיק בכל תפקיד אינו ברור מהמבנה.
עכשיו נעבור לחלק שחשוב אולי עוד יותר: כיצד ממירים משפט דו-משמעי לניסוח חד-משמעי. יש בידינו ארבעה כלים עיקריים. הכלי הראשון הוא שינוי סדר המילים, שמתאים לדו-משמעות מסוג שיוך תיאור. אם הבעיה היא "קראתי על השרפה שפרצה אתמול בעיתון", ואנחנו רוצים להביע את הקריאה שלפיה אני קראתי בעיתון, נוסיף: "קראתי בעיתון על השרפה שפרצה אתמול." הצמדנו את התיאור לפועל הנכון. הכלי השני הוא פירוק סמיכות באמצעות המילה "של", שמתאים לשיוך לוואי. "מנהל בית הספר הוותיק" הופך ל"המנהל הוותיק של בית הספר" — וברור עכשיו שהוותיק הוא המנהל. הכלי השלישי הוא החלפת כינוי גוף בשם מפורש. במקום "דן סיפר לאחיו שהוא התקבל", נכתוב "דן סיפר לאחיו שדן עצמו התקבל לנבחרת" — או לחלופין "שאחיו התקבל לנבחרת", לפי הקריאה שרוצים לשמר. הכלי הרביעי הוא פירוק לפסוקית מלאה, שמתאים למבנה האיחוי. "הוזמנו מורים והורים מעוניינים לכנס" יכול להפוך ל"הוזמנו מורים, והורים מעוניינים הוזמנו לכנס" — ועכשיו ברור שרק ההורים המעוניינים הוזמנו. כלל זהב שנזכור תמיד: ההמרה שומרת על אחת משתי הקריאות המקוריות, ובשום מקרה אינה יוצרת קריאה שלישית חדשה.
לאחר שטיפלנו בדו-משמעות, נעבור לתחום השני של הפרק: שגיאות תחביריות שחוזרות על עצמן בבחינה. נפתח בשגיאה הנפוצה ביותר, שהיא אי-התאם בין נושא לנשוא. כאשר הנושא הוא צירוף סמיכות, הנשוא מתאים לנסמך — לא לסומך. נסתכל על המשפט "קבוצת התלמידים הגיעו". מה הנסמך כאן? "קבוצה" — יחיד נקבה. לכן הנשוא הנכון הוא "הגיעה" ולא "הגיעו". הטעות קורית כי העין נמשכת ל"תלמידים" שהוא רבים וקרוב, אבל הנשוא צריך להתאים לנסמך. דוגמה נוספת: "רשימת המוזמנים פורסמה" — נכון, כי הנסמך הוא "רשימה". נשים לב לכלל: תמיד נאתר מי הנסמך, ונתאים את הנשוא אליו.
השגיאה השנייה היא כפל שיעבוד. המשפט "מכיוון שבגלל הגשם, בוטל המשחק" משתמש בשתי מילות שיעבוד שמבטאות אותו עניין — "מכיוון ש-" ו"בגלל" — ממש יחד. זה מייצר עומס מיותר ושגיאה תחבירית. נבחר באחת: "מכיוון שירד גשם, בוטל המשחק." השגיאה השלישית היא השימוש ב"במידה ו-" במקום "אם". הניסוח "במידה ותגיע מחר" הוא שגוי בנורמה הנבחנת; הצורה התקנית היא "אם תגיע מחר". השגיאה הרביעית היא משפט קטוע ללא נשוא. "התלמיד שלמד כל הלילה ולא ישן." — אנחנו מחכים לנשוא של המשפט הראשי ולא מקבלים אותו. זו פסוקית זיקה שנתלתה על נושא שנשאר בלי כלום. ולבסוף, השגיאה החמישית: "למרות ש-" במקום "אף על פי ש-". על-פי הנורמה הנבחנת בבגרות, "למרות ש-" אינו מקובל. הצורה התקנית היא "אף על פי שהתאמנו", ולא "למרות שהתאמנו".
נסכם את מה שלמדנו בפרק הזה. דו-משמעות תחבירית נובעת ממבנה, לא ממילה. יש לה חמישה מקורות עיקריים: שיוך לוואי, שיוך תיאור, כינוי גוף עמום, מבנה איחוי ושם פעולה עמום. כדי לתקן, נבחר את הכלי המתאים — שינוי סדר, פירוק בשל, שם מפורש, או פסוקית מלאה — ונוודא שהתוצאה שומרת על קריאה מקורית אחת בלבד. בתחום התקינות, נזכור לבדוק התאמת נשוא לנסמך, לאתר כפל שיעבוד, להחליף "במידה ו-" ב"אם", לוודא שלכל משפט ראשי יש נשוא, ולהשתמש ב"אף על פי ש-" במקום "למרות ש-". אלה הם הנקודות שהבחינה בודקת שוב ושוב — ועכשיו יודעים בדיוק מה לחפש.