שִׁירַת טְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי

שאול טשרניחובסקי נולד בשנת 1875 בכפר קטן בדרום האימפריה הרוסית — ולא, כמו רוב סופרי דורו, בעיירה צפופה עם חדר ובית מדרש. הוא גדל בין שדות פתוחים, בין סוסים ואדמה, ויש שאומרים שזה ההבדל הגדול ביותר בינו לבין משוררים כמו ביאליק. ביאליק ספג את עולם המסורת מבפנים ושבר אותו מבפנים. טשרניחובסקי בא ממקום אחר לגמרי — מן הטבע, מן הנוף, ומן הספרות האירופית שספג בשנות לימודיו ברפואה בהיידלברג ובלוזאן. שניהם שרו על העם ועל הארץ, אבל מנקודות מוצא שונות לחלוטין. ההשוואה ביניהם איננה שאלה של מי טוב יותר — אלא איך שני קולות שונים בנו יחד תרבות עברית שלמה יותר.

הדרך הגדולה של טשרניחובסקי הייתה לפתוח את הספרות העברית אל עולמות שלא הכירה לפני כן. הוא ייבא אל העברית את הסונטה ואת כליל הסונטות — הצורות הקלועות הללו של הספרות האירופית, ארבע-עשרה שורות עם מבנה חרוזים קבוע. הוא כתב אידיליות בהקסמטר — תיאורי חיי הכפר היהודי בדרום רוסיה, כמו חתונתה של אלקה ולביבות, במשקל הקדום של האיליאדה. ואם זה לא מספיק, הוא תרגם לעברית את האיליאדה ואת האודיסיאה, את עלילות גילגמש ואת הקלווה הפינית — ופתח לקורא העברי חלון שדרכו אפשר היה לראות את האנושות כולה. כל אלה היו דברים שלא היו קיימים בעברית לפניו.

שיר אחד עומד במרכז הלימוד לבגרות, ושמו "אומרים ישנה ארץ". כדאי לדעת שהשיר נכתב בשנת 1923, כאשר טשרניחובסקי ישב בברלין, רחוק אלפי קילומטרים מכל גבול של ארץ ישראל. באותה שנה ממש, חלוצים שכבר עלו נאבקים בקדחת, באבטלה ובאכזבה. האיש שכתב שיר על הארץ המובטחת לא ישב בה ולא ראה אותה — והשאלה שכדאי לשאול היא מה מין שיר יכתוב מישהו כזה.

הפתיחה של השיר עושה משהו מעניין מאוד. הדובר לא אומר "אני מאמין" — הוא אומר "אומרים". כך מספרים. כך שמענו. זו מסגרת אגדית, ניסוח של סיפור עממי שמרחיק את המציאות ומציב אותה בתחום האגדה. ישנה ארץ שטופת שמש שבה מתקיימת לכל איש כל תקוותו — אי שם, מעבר להר השחור. ומיד אחרי ההבטחה הזאת מכה השאלה כפזמון חוזר: איה אותה ארץ, איפה אותו שביל, היכן הדרך אליה? הפזמון הזה חוזר שוב ושוב לאורך השיר, ותפקידו מרכזי: הוא מעצם את תחושת החסר והמרחק, יוצר מתח מתמיד בין ההבטחה לבין המציאות. ככל שחוזרים ושואלים — כך הכאב גדל.

חשוב לדעת שקיימות שתי נוסחאות של השיר. בנוסחה הראשונה גובר הספק. הדובר מגיע למסקנה מרה: אולי כבר עברנו בארץ המובטחת ולא ראינו אותה. הגאולה — אולי לא הגיעה, ואולי חלפה בלי שידענו. זוהי אירוניה מרה עד כאב, כי המרחק לא היה מרחק של קילומטרים אלא מרחק של עיניים שלא ידעו לראות.

בנוסחה השנייה — נוסחת המפנה — קורה משהו שונה לחלוטין. הדובר פוגש את רבי עקיבא, דמות החכם ונושא חזון הגאולה, ושואל אותו: היכן הקדושים? היכן המכבי? והתשובה שמקבל משנה את כל כיוון השיר: כל ישראל קדושים — ואתה הוא המכבי. הגיבור אינו דמות מן העבר שצריך לחכות לה. הנמען עצמו הוא הגיבור. הארץ המובטחת אינה מקום קסם מעבר לים — היא מציאות שנבראת כאשר אדם נוטל על עצמו את הגאולה.

ההיסט הזה הוא אחד הדברים המרכזיים ביותר שכדאי לזכור מתוך השיר. אם היה קיים רק בנוסחה שבה גובר הספק, הוא היה נשאר כקביעה שהחלום הציוני הוא החמצה מרה, בלי פתח לאחריות אנושית. נוסחת המפנה היא שהופכת אותו לשיר שמפנה את האחריות חזרה אל האדם החי — אין מי שיושיע מחוץ לנו.

כדאי גם להכיר שלושה שירים נוספים של טשרניחובסקי שמופיעים בקורפוס הלימוד. בשיר "ראי אדמה" מ-1940 פונה הדובר אל האדמה המקבלת לחיקה את הצעירים שנפלו על הגנת הארץ, בנימה של אבל מאופק וגם של המשכיות. בשיר שנקרא לפעמים בשמו הפותח "שחקי שחקי", ושמו המלא "אני מאמין", מצהיר הדובר על אמונה באדם וברוחו גם כאשר הכול לועג לחלומותיו. ובשיר המוקדם והמפורסם "לנכח פסל אפולו", עומד הדובר מול פסל אל היופי היווני ומצהיר שהוא בא אליו כנציג היהודים השבים אל החיים ואל היופי — ומותח ביקורת על מה שנתפס בעיניו כהצטמקות החיוניות בגלות. זו עמדה פולמוסית, וחשוב להציג אותה תמיד בהקשרה ההיסטורי.

כדאי לשים לב להבחנה שיש לעשות בין טשרניחובסקי לבין משוררים אחרים שגם הם שרו על הארץ. יהודה הלוי, שחי בימי הביניים, מבטא געגועים נשמתיים ולאומיים — "ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב" — תשוקת הנשמה לארץ הקדושה. רחל, משוררת העלייה השנייה, שרה געגועים אישיים ואינטימיים, עם עצב מאופק. טשרניחובסקי, לפחות בנוסחת המפנה, אינו משאיר את הארץ בגעגוע — הוא מפנה את האחריות חזרה אל האדם הפועל. שלושתם שרים על אותו נושא, אבל כל אחד מהם מביא קול שונה לחלוטין.

הערה אחת שחשוב לזכור לקראת הבגרות: הלחן שכתבה נעמי שמר לשיר "אומרים ישנה ארץ" שילב בתים משתי הנוסחאות, ולכן הזמר המושר שונה במעט מכל אחת מהן. בניתוח שיר בבחינה יש לדייק על-פי הכתוב בעמוד הקנוני בלבד — לא על-פי הזמר.

לסכם את מה שלמדנו: טשרניחובסקי הוא משורר שפתח את הספרות העברית אל יופי יוון, אל הטבע, ואל הספרות האירופית. שיר "אומרים ישנה ארץ" הוא שיר שמתחיל בגעגוע ובספק, ומגיע — לפחות בנוסחה אחת — אל קריאה לאחריות אנושית. הילדות בכפר הפתוח, לימודי הרפואה, החיים בין שתי תרבויות — כל אלה עיצבו שירה שבלעדיה הספרות העברית הייתה עניה יותר בהרבה.