הַסִּפּוּר הָעִבְרִי הַמֻּקְדָּם — שְׁטֵיינְבֶּרְג וְשָׁמִי

שני סופרים כתבו עברית בתחילת המאה העשרים, כל אחד מתוך עולם אחר לגמרי — ובכל זאת שניהם הגיעו לאותו מקום חשוך: הרגע שבו אדם מבין את האמת על חייו, ואין מה לעשות עם ההבנה הזאת. בואו נצא לגלות מי הם, מה הם כתבו, ולמה הסיפורים שלהם עדיין מרגישים כל כך אמיתיים.

יעקב שטיינברג נולד בשנת אלף שמונה מאות שמונים ושבע בעיירה קטנה באוקראינה, גדל בתוך עולם היהודים של מזרח אירופה, ועלה לארץ ישראל בשנת אלף תשע מאות וארבע עשרה. הוא כתב שירה, מאמרים וסיפורים קצרים, ובכל סוגה שבה נגע הייתה חתימתו ברורה: מישפטים שקולים ומדויקים, בלי מילה עודפת. הסיפור שנקרא "העוורת" נחשב לפסגת אמנותו — אחד הסיפורים הקצרים המושלמים בספרות העברית כולה.

"העוורת" מספר על חנה, אישה עיוורת מלידה, שמשיאים אותה לגבר בשם ר' ישראל. כבר לפני החתונה האם מספרת לחנה שהחתן "בן שלושים שנה" — צעיר יחסית, אלמן, סוחר טבק, ויש לו ילדים שקטים "כשתי יונות". חנה מקשיבה בשתיקה. אבל בלילה הראשון אחרי החופה, כשהיא ממשמשת בחשאי בזקן בעלה הנרדם, היא מבינה: הזקן אינו של גבר בן שלושים. הוא זקן של אדם מבוגר הרבה יותר. המילים לא נאמרות בסיפור — אבל האצבעות יודעות.

כאן אפשר להתעכב רגע על מה שהופך את הסיפור הזה לגאון ספרותי. שטיינברג בחר לספר את כל הסיפור דרך חושיה של חנה בלבד. הקורא יודע רק מה שחנה קולטת — צלילים, מגע, ריחות. נהימת הבעל כשהוא הולך, צעדי מטהו הכבד, דפיקות חוזרות בחלון בלילה עם הקריאה "ר' ישראל, ר' ישראל". חנה אוספת את הרמזים האלה, אבל אינה שואלת שאלות. היא "ממעטת בכלל שיחה עם בעלה". נשים לב: השתיקה הזאת אינה בחירתה האישית — היא כללי המשחק של החברה כולה. האם, השדכנים, הבעל — כולם קיבלו החלטות בשבילה, הסתירו ממנה, ולא מצאו לנכון להסביר לה את חייה.

הבית עצמו הוא רמז ענק. כשחנה מגיעה בעגלה לילית לבית הבעל, אוזנה המאומנת קולטת שהנסיעה ארכה זמן רב מהצפוי. הדפיקה של העגלון על החלון שונה מדפיקת בית יהודי. המסדרון והתנור אינם כמנהג יהודים. הבית עומד בין גויים, רחוק מן הישוב — בקצה אחר לגמרי ממה שהובטח. גם כאן, כל הגילוי הזה מגיע דרך תחושות ולא דרך הסבר. שטיינברג מאט את הסיפור דווקא ברגעי הקליטה החושית האלה — רחש כותונת, קור אבן, צליל מטבע — ומדלג בתמציתיות על חודשים שלמים. האיטיות הזאת מכניסה אותנו ממש לתוך גופה של חנה.

הסיום מגיע בלילה שבו בתה התינוקת חולה באסכרה ומתה. חנה יושבת לצד הערסיה ולוחשת בדממה: "יבוא נא הקברן. את התינוקת לא אמסור לו, יבוא נא." היא לא יודעת עדיין שהילדה כבר מתה. בבוקר מגלה חנה שהגופה כבר הוסרה. היא יוצאת לחצר לקראת קול צעדי בעלה, נופלת, ואצבעותיה מגששות על אבן גדולה — ובמגע היא מבינה הכל. זאת מצבה. חייה מתנהלים בצל בית הקברות. כל מה שסופר לה היה שקר.

מי אשם? הסיפור מניח את השאלה פתוחה בכוונה. האם, השדכנים, הבעל — כולם שותפים בקשר השתיקה. אבל שטיינברג אינו כותב פמפלט ואינו מאשים בקול רם. הוא פשוט מנגן את החשיפה ההדרגתית הזאת בדייקנות כירורגית, ומניח לקורא לשמוע את קולה של חנה דווקא בשתיקותיה.

עכשיו נעבור לסופר השני. יצחק שמי נולד בשנת אלף שמונה מאות שמונים ושמונה בחברון, למשפחה ספרדית שאביה בא מדמשק — ומשם שם המשפחה. הוא גדל כשהוא דובר ערבית ועברית, חי בין יהודי חברון ושכניהם המוסלמים, ולימד עברית בערי הארץ והלבנט. שמי כתב מעט מאוד — קומץ סיפורים ונובלה אחת — אבל כל מה שכתב חדור בהכרה עמוקה של האדם ושל הנפש. הוא נחשב לקול יחיד במינו: סופר עברי שמתאר את החברה הערבית ואת עולם יהודי המזרח מבפנים, בלי מבט מבחוץ ובלי אקזוטיקה.

הנובלה "נקמת האבות" מאלף תשע מאות עשרים ושבע מתרחשת בעולם ערבי-מוסלמי. נכבד רם מעלה משכם הורג בשעת תחרות הכבוד של תהלוכת נבי מוסא את יריבו, ונמלט למצרים. אבל מצרים אינה מפלט. רוחות האבות ומוסר הכבוד שהפר רודפים אותו, וההרגשה הפנימית של האשמה שוחקת אותו עד מוות. הנובלה היא טרגדיה על כוחם של קודים חברתיים עתיקים — כבוד, נקמה, נאמנות שבט — למחוץ את היחיד. שמי אינו מסתכל על העולם הזה מבחוץ ומנסה להסביר אותו לנו. הוא מבין את הלוגיקה הפנימית שלו.

כאן כדאי לעצור ולהשוות. שטיינברג כתב את העיירה היהודית המושלגת באוקראינה; שמי כתב את הרים של יהודה ושכם, חמה וסלעית. שני עולמות שונים לגמרי בתרבות, בנוף, בשפה. ובכל זאת שניהם עוסקים באותו מנגנון: יחיד הנלכד ברשת חברתית חזקה ממנו, ואין לו כלים להתמודד איתה.

ההבדל המעניין הוא במיקום ההכרה. חנה אינה יודעת את מה שנגנב ממנה — היא חיה בחושך כפוי, ורק בסיום נוגעת לרגע באמת. גיבורו של שמי לעומת זאת יודע היטב מה עשה ומה הפר — והידיעה עצמה היא עינויו. אצל שטיינברג הגורל לובש את צורת החברה המרמה; אצל שמי הגורל הוא קוד פנימי שהגיבור נושא בנפשו. בשני המקרים אין מן החטא מנוס, וההכרה המאוחרת מגיעה כשאין ממנה תקנה.

המנגנון שמחבר בין שני הסופרים האלה נקרא ריאליזם פסיכולוגי. זה לא ריאליזם שפשוט מצלם את המציאות מבחוץ. זה ריאליזם שמסביר את הטרגדיה מבפנים — מתוך התודעה, מתוך החושים, מתוך האשמה. שטיינברג צמוד לחושים; שמי מתאר את מנגנון האשמה. שניהם אינם מספרים לנו מה לחשוב — הם מכניסים אותנו לתוך הדמות ומאפשרים לנו להרגיש את הכובד מבפנים.

ולסיום, שאלה שכדאי לקחת איתנו: אם חנה הייתה פיקחת — הסיפור כולו היה קורס. היא הייתה רואה את המציאות מיד, לא הייתה אירוניה טרגית, לא הייתה חשיפה הדרגתית. העיוורון הפיזי שלה הוא שמאפשר לשטיינברג לבנות את כל מנגנון ההונאה החברתית שלב אחרי שלב. המום הגופני הופך לסמל של מה שנכון לכל אישה בחברה המסורתית: כולן חיות ברמה מסוימת בחושך כפוי, כי החברה החליטה שאין להן צורך לדעת.