דָּוִד פוֹגֶל — ״חַיֵּי נִשּׂוּאִים״

פוגל כתב עברית כל חייו, אבל לא במקום שהיה מצפים לו. לא בוורשה, לא בוילנה, לא באודסה — אלא בווינה ובפריז, בחדרים שכורים וקרים, רחוק מכל מרכז תרבותי יהודי. דוד פוגל נולד בשנת אלף שמונה מאות תשעים ואחת ונרצח בשואה בשנת אלף תשע מאות ארבעים וארבע. בחייו כמעט לא נקרא. לאחר מותו גולה מחדש, ו"חיי נישואים" הפך לקלאסיקון של הספרות העברית המודרנית. סיפור קבלת הרומן הזה הוא שיעור בפני עצמו: היצירה לא השתנתה — הקוראים השתנו.

הרומן נפתח ברעש. ברז מים חודר לחדר השינה, קרון כבד חורק ברחוב למטה, וינה מתגלה לפנינו לא כרקע נוי אלא כמציאות פיזית אכזרית שנצמדת לגיבור שלה. הגיבור הוא רודולף גורדוויל, סופר יהודי עני שבכיסו לא נמצא יותר משילינג אחד וכמה פרוטות. לפני שפגש את תיאה, לפני שהסתבך בנישואים שיהרסו אותו, הוא כבר חי בשולי הדברים. אין לו תעסוקה, אין לו שורש, יש לו רק חדר שכור שאינו שלו ורחובות שתמיד פתוחים — לא מתוך חופש אלא מתוך שאין לו לאן ללכת.

בבית הקפה הקטן שליד האוניברסיטה מתרחשת הפגישה. גורדוויל שולח את חברו אולריך להתקרב לנערה הזרה שיושבת לבד. היוזמה היא שלו, נכון — אבל הרגע שבו היא מגלה את שמה, "ברונית תיאה פון טקו", הוא הרגע שבו יחסי הכוח מתהפכים. מרגע זה עומד גורדוויל תמיד מתחת לנקודה. תיאה גבוהה ממנו בראש שלם, בת אצולה אוסטרית שירדה מנכסיה אבל לא מגובהה. בפרק ג' מצייר פוגל את התמונה במדויק: "נמוך וצנום פסע גורדוויל ליד הריבה הגבוהה ממנו כדי ראש שלם." זה לא רק תיאור פיזי — זה מצב עניינים.

כאן כדאי לעצור ולהבין מה פוגל עושה מבחינה סגנונית. הוא אינו מסביר לנו מה מרגיש גורדוויל. הוא מראה לנו: רעב, קור, בגד בלוי, חדר קר, הפרש גבהים. פרטים גופניים קונקרטיים שנושאים בתוכם מצבים נפשיים שלמים, בלי לשים שם עליהם. הכסף הוא מדד יחסי הכוח לאורך כל הרומן — מי משלם על החדר, על הארוחה, על בגדי תיאה. בימים טובים הוינה של פוגל היא בוקר מצוחצח ונשים נאות. בימים רעים — רחובות שוממים וקרונות חורקים. העיר נאמנת בכל רגע למצבו הנפשי של גורדוויל, ובכך היא הרבה יותר מרקע גאוגרפי.

הרומן מחולק לחמישה חלקים: הפגישה, הראשית, מבית ומחוץ, התינוק, האחרית. כל חלק הוא שלב בנפילה. הקשר, הנישואים, ההשפלה הגוברת, אובדן התינוק, והסיום. הקצב איטי בכוונה, ממש כמו השחיקה שהוא מתאר. הקורא חש בבשרו את ההידרדרות לא כאירוע פתאומי אלא כתהליך שלוקח נשימה ארוכה מדי.

עכשיו נשים לב לדמויות. גורדוויל הוא גוף קטן וצנום עם עולם פנימי עשיר ורצון חלש. הרווח בין מה שהוא חש לבין מה שהוא עושה הוא לב הרומן. הוא יודע שסובל, יודע שמסים מעצמו, ונשאר. לא מתוך נאיביות — אלא מתוך שילוב של תלות כלכלית, הונאת עצמי ומשיכה לסבל כדרך קיום. בפרק ג', כשגורדוויל מתאר לתיאה את התחושה של היכרות זר שמרגישה כידועה מזמן, פוגל מצדיק את ההיקשרות דרך פנטזיה רומנטית שגורדוויל מאמין בה — ובאותה עת מגלה את יחסה האירוני של תיאה. הוא מאוהב. היא מאוירת בנוחות.

תיאה עצמה אינה נבל ספרותי. היא פשוט אכזרית בלי צדק ובלי הצדקה. היא בוגדת בגלוי ומשפילה בכוונה, ומשלמת על החדר, ובכסף הזה הוא כוחה. אולריך, לעומת זאת, הוא קול השכל הישר בסיפור. הוא מנסה שוב ושוב לפקוח את עיני גורדוויל, ודחיית עצותיו היא אחת ההוכחות הכי חזקות לעומק ההיקסמות של גורדוויל מייסוריו. ויש גם לוטה בודנהיים — צל הפוך של גורדוויל. גם היא אוהבת אהבה נכזבת מתוך תלות, אבל היא מוסקת מסקנה שהוא נרתע ממנה. סופה מטרם באירוניה את הסיום. ובית הקפה עצמו, עם כל חוג הידידים, מצייר דיוקן של דור שלם של תלושים אורבניים — אנשי רוח בלי מעמד ובלי עתיד בעיר שאיבדה את זוהרה.

ועכשיו לשאלת ההקשר הספרותי. הספרות העברית שקדמה לפוגל עסקה בעיירה, בשורשים, בחרדה הלאומית. הגיבור הקלאסי של אותה ספרות, ה"תלוש", מחפש מקום בתוך החברה היהודית המסתלקת. גורדוויל שונה בתכלית. הוא זר אורבני בכרך שאין בו קהילה יהודית שיחזור אליה. הוא לא מחפש שורשים — הוא חי בלעדיהם, ורק בית הקפה הוא מקלטו. פוגל עבר לווינה ופריז, הביא לעברית בתי קפה, חדרים שכורים, רחובות בגשם, גוף, כסף, תודעה. העברית שלו קרה ומדויקת, בלי מליצה — הישג לשוני שהקדים את זמנו.

ועוד רגע לפני שמגיעים לסיום: בסוף פרק ג', איש זר היושב בבית מרזח פונה לגורדוויל ואומר לו: "אל תישא אישה, אדון צעיר!" האזהרה שם כבר את כל מה שיבוא. אבל גורדוויל, כמובן, לא שמע.

בחלק החמישי, אחרי לילות של קדחת נפשית ואחרי מות התינוק, הורג גורדוויל את תיאה. הסיום הזה נקרא בדרכים שונות: פרץ שחרור יחיד של אדם מרוסק, קריסה סופית לאלימות שממנה נמלט כל חייו, או השלמת ההיפוך הטראגי של הקורבן והמענה. פוגל אינו שופט — הוא מתבונן. ואם גורדוויל היה עוזב את תיאה ומתחיל חיים עם לוטה, הרומן היה מתרוקן מלבו. העניין של פוגל הוא דווקא בשאלה מדוע האדם נשאר במצב ההרסני — לא ביישועה.

הקריאה הפסיכולוגית, הקריאה המגדרית-חברתית והקריאה האלגורית — כולן אפשריות, וכולן נכונות יחד. תיאה בת האצולה האוסטרית מול גורדוויל היהודי נקראו על ידי רבים כמשל ליחסי היהודי ואירופה בין המלחמות: משיכה, תלות, התכחשות, ומלמטה מרחפת אנטישמיות שלא נאמרת בגלוי. פוגל לא הכריז על כך. הוא פשוט כתב רומן על נישואים בווינה — ורשם, בדיוק ובקרירות, כיצד נראה אדם שבוחר, שוב ושוב, להישאר.