אַלְתֶּרְמָן וְלֵאָה גּוֹלְדְבֶּרְג

שנות השלושים של המאה העשרים. תל אביב קטנה וצעירה, עוד בונה את עצמה רחוב אחר רחוב. בבתי הקפה של העיר, ובמרכזם קפה כסית המפורסם, יושבת חבורה של משוררים צעירים ורועשים. הם שותים קפה, מתווכחים, וכותבים שירה שאיש לא כתב כמותה בעברית עד אז. החבורה הזאת, שהתגבשה סביב אברהם שלונסקי, שמה לה למטרה למרוד בנוסח ביאליק, בלשון הפסוק הכבדה של דור התחייה, ולהביא לשירה העברית קול חדש לגמרי — עירוני, חי, מושפע מן הסימבוליזם הרוסי והצרפתי ומשירת אירופה שבין שתי מלחמות העולם. שניים מחברי אותה חבורה יהפכו לשניים מגדולי המשוררים שכתבו אי פעם בעברית: נתן אלתרמן ולאה גולדברג.

אלתרמן נולד בוורשה בשנת 1910, עלה ארצה בגיל חמש עשרה, למד אגרונומיה בנאנסי שבצרפת ושב לארץ כדי להפוך למשורר, מחזאי, מתרגם ובעל הטור השביעי המפורסם בעיתון דבר. גולדברג נולדה בקניגסברג בשנת 1911, גדלה בקובנה שבליטא, השלימה דוקטורט באוניברסיטת בון, עלתה ארצה בשנת 1935 והפכה למשוררת, מתרגמת, סופרת ילדים ופרופסור לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית. שניהם נפטרו באותה שנה בדיוק — בשנת 1970, אלתרמן במרס וגולדברג בינואר — וסיום חייהם בו-זמנית סימן את קצו של עידן שלם בשירה העברית.

כדאי לעצור כאן ולחשוב על מה שהחבורה הזאת ביקשה לשנות. המרד לא היה נגד השירה עצמה, אלא נגד הצורה שבה נכתבה. הם ביקשו עברית חיה וארצישראלית במקום לשון הפסוק — אבל הם המשיכו לשאת את השאלות הגדולות של השירה העברית: מה פשר קיום האדם, מה הקשר בין האדם לבין השירה, ומה נשאר מן האהבה כשהיא עוברת. זהו המפתח להבנת שני היוצרים האלה.

ב-1938, כשאלתרמן בן עשרים ושבע בלבד, יצא ספר הביכורים שלו, כוכבים בחוץ, בהוצאת יחדו בתל אביב. הספר הזה נחשב עד היום לאחד מספרי השירה המשפיעים ביותר שנכתבו בעברית. לב הספר הוא דמות ההלך — נווד המתבונן, שאוהב את העולם אהבה עצומה אך נשאר תמיד בחוץ, זר ואורח. הדרך היא ביתו המתנייד, והנדידה היא גורלו המבורך. נשים לב לסיום המפתיע הזה: גורל מבורך. ההלך אינו יצור אומלל — הוא יצור שמצא את הדרך לאהוב את העולם בלי להיות כבול אליו.

שיר הפתיחה של הספר נקרא עוד חוזר הניגון, והוא פונה בגוף שני אל ההלך — ואולי אל הקורא, ואולי אל המשורר עצמו. ההבטחה שהוא נושא בתוכו פשוטה ועצומה כאחת: הניגון שנעזב אינו אובד. הוא שב וחוזר, חזק מן האדם. הניגון הוא בספר הזה הסמל המרכזי של השירה עצמה — המנגינה הפנימית שקודמת למילים ונשארת אחריהן. זוהי הצהרת אמונה ארס-פואטית: השירה חזקה מן המשורר, והיא תחזור אליו גם כשהוא חושב שאבד.

אחד השירים החשובים בספר הוא פגישה לאין קץ, שיר אהבה גדול שבנוי על פרדוקס יסודי. הפגישה עם הנמענת היא אין-סופית — אך לעולם אינה מושלמת ואינה מגיעה לקץ ותכלית. הדובר מודה שהנמענת לעולם לא תושג באמת, ובכל זאת אינו מסוגל ואינו רוצה להשתחרר ממנה. ומה הרקע שבו כל זה מתרחש? לא גן שקט, לא חצר פרטית, לא נוף ים — אלא שוק. עגלות, סחורות, המולת חיים עירונית גועשת. הדובר עומד בתוך שפע הרחוב הזה, נפעם ופצוע אהבה.

זה הרגע שכדאי לעצור ולהבין: למה שוק? למה לכתוב שיר אהבה נשגב דווקא ברקע ארצי כל כך? התשובה נמצאת בלב הפואטיקה של אלתרמן. האהבה הגדולה אינה בורחת מן העולם — היא מתרחשת בדייקנות בתוכו. גם בתוך הארצי השוקק חי הנשגב. ואם נוסיף לכך את עמימות זהות הנמענת — שנשארת פתוחה במכוון, כך שהאהבה יכולה להיות מופנית אל אישה, אל השירה עצמה ואל העולם כולו בבת אחת — נבין שאלתרמן בנה כאן שיר שפועל בכמה שכבות בו-זמנית.

ומבחינה צורנית, כל זה נשען על אנפסט — משקל מתנדנד שמחקה בגופו את תנועת ההליכה והנדודים. הניגון הסוחף הוא שנושא את עוצמת האהבה. כדאי לחשוב על מה היה משתנה אילו נכתב השיר הזה בלשון דיבור חופשית נטולת משקל וחרוז — האקסטזה הרגשית הייתה נחלשת מאוד. הצורה כאן אינה קישוט אסתטי, היא נשא של המשמעות.

עכשיו נעבור ללאה גולדברג, ונגלה עולם שיחי שונה לחלוטין — ובו זמנית, שייך לאותו מודרניזם עצמו. גולדברג רצתה לכתוב על אהבה מאוחרת, בלתי-אפשרית, שאין לה היתר חברתי. כיצד עושים זאת בלי להתחשף לגמרי? היא בדתה דמות: תרזה די מון, אצילה צרפתייה מפרובנס שלהי המאה השש-עשרה. המסכה הבדויה הזאת היא תחבולה כפולה: היא מרחיקה את הוידוי האישי, ובאותה שעה מאפשרת לו להיאמר בעוצמה מלאה. זה מה שהספרות יכולה לעשות שהחיים לא יכולים.

ואת הרגש הבוער הזה גולדברג הכניסה לסונטה — צורה קפדנית בת ארבע-עשרה שורות עם חרוזים קבועים. למה? כי הצורה הכובלת עצמה מבטאת את המוסכות החברתיות הכובלות את הדוברת. הצורה היא המשמעות. אצל אלתרמן המשקל סוחף כמו גלים; אצל גולדברג הסונטה כולאת כמו כלוב מרוהט — ובתוך הכלוב הזה בדיוק חי הרגש העמוק ביותר.

ב-1943 כתבה גולדברג את השיר האוםנם עוד יבואו ימים. זו השנה שבה הגיעו ארצה ידיעות על השמדת יהדות אירופה — ובהן עולמה של ילדותה של גולדברג. השיר שואל בהיסוס אם עוד יבואו ימים של סליחה ושל חסד — ימים שבהם תוכל ללכת בשדה כהלך תמים ופשוט. השאלה הזאת, שחוזרת בשיר, היא לבו. אין וודאות, רק תקווה זהירה שההחלמה אפשרית. הזוועה של המלחמה אינה נזכרת במפורש — היא שוררת ברקע כשתיקה. והשתיקה הזאת מחדדת את כוחה של השאלה: הניגוד בין החושך הסמוי לבין החסד המיוחל הוא הכוח הרגשי של השיר. הנופים בו כפולים — השדה יכול להיות ארצישראלי וגם זיכרון נוף הילדות הליטאי. הלשון פשוטה במכוון, וזו הפשטות הפשטות הזאת היא הישג אמנותי, לא מובנת מאליה.

ועכשיו, כשנשווה ביניהם, נוכל לראות שני פנים של אותו מודרניזם עברי אחד. אלתרמן הוא הלך גברי על דרכים, פעיל, נסחף, יוצא — אהבתו היא התמסרות טוטלית, נכונות ליפול ולמות, סער שאין להתנגד לו. גולדברג היא דוברת המתבוננת מן החלון, מאופקת, שואלת — געגועיה מרוסנים, אהבתה כלואה בסונטה או במסכה, כמיהה שלעולם אינה נאמרת בקול גבוה. שניהם נושאים את אירופה בתוכם — אלתרמן המיר אותה בעיר העברית החדשה, גולדברג נשארה קשורה בנוף הכפול, כאן ושם. ואצל שניהם השאלה הגדולה היא אחת: מי גדול מי, האדם או השירה? אלתרמן משיב שהניגון חוזר תמיד, חזק מן האדם. גולדברג משיבה שהכתיבה היא מה שנשאר כשהכל אבד, שהשיר הוא הזיכרון היחיד שישאר. שתי תשובות שונות לאותה שאלה — ושתיהן אמת.