שִׁירָה בַּת-זְמַנֵּנוּ — עַמִּיחַי, זַךְ, מִשְׁעוֹל

שנות החמישים בישראל. מדינה צעירה, חיילים שחזרו ממלחמה, ערים שמתמלאות בעולים חדשים — ובאמצע כל זה, קבוצה של משוררים צעירים מחליטה לשבור את כל הכללים. בואו נבין מה קרה שם, ולמה זה עדיין חשוב לנו היום.

כדי להבין את המהפכה, צריך קודם כל להבין מה היה לפניה. עד שנות החמישים שלטה בשירה העברית האסכולה של נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי: משקל סימטרי ומדויק, חריזה עשירה בכל בית, דימויים גדולים ופתוס לאומי. השירה הזאת הרגישה חגיגית ורמה — כמו נאום בכיכר העיר. אבל לדור חדש של משוררים צעירים, שחיו מלחמות וראו מוות בגובה העיניים, היא הרגישה לפעמים מלאכותית, מכנית, ורחוקה מהאמת האנושית הקטנה. החריזה הקבועה יצרה צפוי במקום אמת, והדימוי המרהיב כיסה על הרגש במקום לגלות אותו.

בשנת 1952 התאספו בירושלים משוררים צעירים סביב כתב העת לקראת: נתן זך, יהודה עמיחי, דוד אבידן, משה דור ואחרים. ובשנת 1959 פרסם זך בכתב העת עכשיו מאמר בשם הרהורים על שירת אלתרמן — ומסמך הייסוד של המהפכה נולד. זך טען שהמשקל הסימטרי מכפיף את החוויה לתבנית מכנית, שהחרוז הקבוע מייצר צפוי במקום אמת, ושהדימוי המרהיב מכסה על הרגש. תחת אלה תבע ריתמוס חופשי, לשון יום-יום, איפוק, אירוניה וקונקרטיות. המהפכה הייתה אדירה: מאז שנות השישים, השירה העברית המרכזית כתובה בחרוז חופשי ובלשון קרובה לדיבור. כדאי לזכור: זך לא תבע שיבוץ מרובה של פסוקי תנך ותפילה — זה בדיוק מה שעמיחי יעשה בדרכו המיוחדת שלו.

נשים לב לחמישה צירים שהשתנו במהפכה הזאת. ראשית, המשקל והחרוז: לפני המהפכה — משקל סימטרי קבוע וחריזה עשירה בכל בית. אחריה — ריתמוס חופשי הנשמע לדיבור, אנז'מבמן כלומר משך שורה לשורה הבאה, וחרוז רק כשהוא משרת את המשמעות. שנית, הלשון: במקום לשון גבוהה ופואטית ורבת סמלים, כעת לשון דיבור יומית, מילים מהשוק, המטבח והרחוב. שלישית, הדימוי: במקום דימוי ראוותני וגדול ומסומל — מטפורות מחיי היום-יום, משפחה, גוף, מלחמה, שוק. הגדול מוסבר בקטן, והקדוש — בביתי. רביעית, העמדה הרגשית: במקום פתוס לאומי והרואיקה — הנמכת פתוס, אירוניה, אנדרסטייטמנט, חמלה ענווה וספקנות. ולבסוף, מקורות ההשפעה עצמם עברו מהסימבוליזם הרוסי אל השירה האנגלו-אמריקנית המודרנית של אליוט ואודן — שירה של דובר אנושי, אירוניה וקונקרטיות.

יהודה עמיחי נולד בשנת 1924 בגרמניה בשם לודויג פויפר, לגדל על תפילות ופסוקים ולידיעה עמוקה של לשון הסידור. בשנת 1935 עלתה המשפחה לארץ והשתקעה בירושלים. הוא לחם בארבע מלחמות — מלחמת העצמאות, סיני, ששת הימים ויום הכיפורים — וחזר מכל אחת מהן עם חוויות שלא ניתנות לפתוס. הוא עבד רוב חייו כמורה. ספרו הראשון עכשיו ובימים האחרונים משנת 1955 חולל מהפכה, ובשנת 1994 קרא ראש הממשלה יצחק רבין את שירו בטקס פרס נובל לשלום באוסלו — אחד הרגעים המדהימים ביותר בתולדות השירה העברית.

בשיר אלוהים מרחם על ילדי הגן בנה עמיחי מדרג הולך ופוחת של רחמי האל: על הקטנים ביותר הוא מרחם, על תלמידי בית הספר — פחות, על המבוגרים — אינו מרחם עוד. הם נותרים לבדם, פצועים ומיוגעים. הטיעון ברור ועמוק: בעולם שאחרי המלחמות, הרחמים אינם יורדים מלמעלה — מקורם היחיד הוא אהבת אדם. ובסוף השיר מופיעים האוהבים, שאהבתם הממשית עשויה להיות כצל מגן. זהו מניפסט חילוני נוגע: החסד האנושי מחליף את החסד האלוהי. לשון התפילה מפורקת ומוסבת אל האדם החי, לא אל הרקיע. נשאל את עצמנו: מה היה קורה אילו השיר הזה נכתב בחרוז ומשקל אלתרמניים? המדרג הפוחת של הרחמים היה נשמע כניגון צפוי, והמפנה לאוהבים היה אובד בתוך קצב חגיגי שמסווה את הדאגה האנושית האמיתית.

השיר תיירים מציג היפוך חד. בחלק הראשון — תיירים הבאים לירושלים לביקורי מורשת: יושבים ליד אנדרטאות, מצטלמים ליד הקירות הקדושים, צורכים את העיר כמוצג מוזיאוני. בחלק השני — הדובר יושב ליד מצודה עתיקה עם סלי קניות. מדריך תיירים מצביע עליו כנקודת ציון. והשיר חותם בתובנה שמאירה הכל: הגאולה תבוא רק כשהמדריך יצביע על האדם שקנה פירות לביתו — האדם החי — לא על האבן. קדושת החיים הקטנים גוברת על קדושת האבנים.

שלושה סימני ההיכר של עמיחי כדאי לקחת לבגרות: ראשית, דימוי מפתיע שבו הגדול מוסבר בקטן — מלחמה במונחי משפחה, אלוהים במונחי אב. שנית, ליטורגיה חילונית — לשון הסידור מפורקת ומוסבת אל האדם. שלישית, אירוניה חמה, לא קרירה — חמלה וחיוך שאוהב גם את מה שהוא מחייך עליו.

נתן זך נולד בשנת 1930 בברלין ועלה לארץ בשנת 1936. הוא היה הרוח החיה של קבוצת לקראת — העורך, המבקר והתיאורטיקן של הדור. ספרו שירים שונים משנת 1960 נחשב לאבן דרך. בשירו רגע אחד שקט בבקשה נפתח בפנייה יומית לגמרי — בקשת שקט מהסובבים, ניסוח של אדם המבקש קשב באמצע המולה. הבקשה הפשוטה הזאת היא כבר מהפכה פואטית: כך לא נפתח שיר בדור של אלתרמן. הדובר מבקש לספר על דמות שהלכה — אדם שעבר בסמיכות, שידע דברים שלא נאמרו, שהלך בדרכו ולא שב. הסיפור נמסר קטוע, והשתיקות שבין המשפטים נושאות את הכאב יותר מהמילים עצמן. הצורה הנשברת היא עצמה התוכן — אלגיה של היסוס. זו אלגיה חילונית: אין נחמה דתית ואין פתוס — רק ניסיון לומר משהו על אובד.

אגי משעול נולדה בשנת 1946 בטרנסילבניה להורים ניצולי שואה דוברי הונגרית, עלתה לארץ בשנת 1950, גדלה בגדרה וחיה בכפר מרדכי שם גידלה אפרסמונים. שירתה ממשיכה את מהפכת לשון הדיבור של דור המדינה ומוסיפה לה נימה משלה: הומור ואירוניה עצמית, חושניות ארצית, תשומת לב לפרטים קטנים של חי וצומח, ומעברים פתאומיים מהמטבח והמטע אל הפוליטי והקיומי. האווזים, האפרסמונים, הכלבים — שותפי קיום שמסרבים להיעדר גם כשהרדיו מספר אימה. בניגוד לעמיחי שבא מהמלחמה ומהתפילה המפורקת, משעול כותבת מהאדמה עצמה ומהביוגרפיה של הדור השני לשואה, וזיכרון ההורים נשזר בנוף החי.

ולסיום — שלוש תחנות של מהפכה אחת. זך — התיאורטיקן שניסח את הכללים. עמיחי — שהפך אותם לשירה מלאת חם אנושי. משעול — שירשה את החירות כמובנת מאליה והפנתה אותה לנופים חדשים. שלוש תחנות של שירה עברית אחת, שכל דור בה עונה לקודם — וכולן יחד שינו לתמיד את מה שמותר לשיר, ואיך.