8 דקות · תנ"ך
בואו נתחיל ברגע אחד קטן ומסעיר: דמיינו קיבוץ שטוף שמש ביום העצמאות. דגלים מתנפנפים, ילדים רצים על הדשא, ובשמיים מעל — מטס חגיגי של צנחנים. כולם מביטים למעלה. וגיבור הסיפור שלנו, גיל שמשון שיינבאום, תלוי בין חוטי חשמל, מול עיני אביו הגיבור, מול עיני כל הקיבוץ. זהו הסיפור "דרך הרוח" של עמוס עוז — ואם הוא נשמע לכם כמו בדיחה אכזרית על החגיגות הלאומיות, כך בדיוק התכוון עוז.
עמוס עוז נולד בירושלים בשנת 1939 למשפחת מלומדים ריביזיוניסטים בשם קלוזנר. בגיל חמש עשרה הוא עשה משהו שמסמל הכול: עבר לקיבוץ חולדה ושינה את שם משפחתו מ"קלוזנר" ל"עוז". שינוי שם משפחה הוא לא דבר של מה בכך — זו בחירה מחדש, מרד, אמירה. ובשנת 1965 פירסם את קובץ סיפוריו הראשון "ארצות התן", שעשה רעש גדול מאוד. הסיבה? עוז תיאר את הקיבוץ לא ככרזה חלוצית ומפארת, אלא כזירה של מתחים חנוקים, של אנשים שחיים עם כאב שהם לא מדברים עליו. התן, אותה חיה מייללת מעבר לגדרות, הפך בקובץ לסמל של הפרא, היצר, הכאוס — כל מה שאורב לחיים המסודרים של החברה החלוצית.
עוז השתייך לדור שכינו אותו "הגל החדש" — דור של סופרים שנולדו עם המדינה ושינו את כיוון הסיפורת העברית. כדי להבין את השינוי הזה, צריך לדעת מה קדם לו. דור הפלמח, ובולטים בו ס. יזהר ומשה שמיר, כתב על הקולקטיב, על המשימה הלאומית, על הגבורה. הגיבורים היו גדולים מהחיים. הגל החדש שינה את כיוון המבט: פנימה — אל נפש היחיד, החרדה, הכישלון. והמיוחד בביקורת הזו הוא שהיא נאמרת מבפנים, באהבה חרדה, לא ברתע.
חשוב להבין את גידעון שיינבאום, הבן ב"דרך הרוח", כדמות שמגלמת את הכאב הזה. גידעון הוא צעיר רגיש שהתגייס לצנחנים — לא כי זה מה שהוא רצה, אלא כי רצה להוכיח לאביו שהוא ראוי למורשתו. אביו, שמשון שיינבאום, הוא מייסד קיבוץ, איש אידיאולוגיה חסון ובטוח בעצמו. מול אב כזה, גידעון הרגיש שהוא חייב להוכיח גבורה שאינה טבעית לו. זאת תמונת האנטי-גיבור האופיינית לדור המדינה: לא פחדן מבחירה, אלא אדם שונה ממה שהאתוס דורש, וההבדל הזה הורג אותו — לפעמים במובן הפשוטי ביותר.
הסיפור נאמר בידי מספר כל-יודע, שמצמיד את עצמו לתודעת האב ואחר כך לתודעת הבן לסירוגין. וזה מה שהופך את הטרגדיה לכפולה: נראה שאב ובן עומדים מול אחד ביום אחד בשדה אחד — ובכל זאת חיים בשני עולמות רגשיים שונים לחלוטין. הרוח שבכותרת היא כפולת משמעות מדהימה: הרוח הפיזית שמטלטלת את המצנח, וה"רוח" במובן המורשה האידיאולוגית — אתוס האב — שדרכה נופל הבן. האירוניה חדה: דווקא ביום החג הלאומי, בטקס ראווה של עוצמה, נחשף המחיר האנושי של האתוס. האב שביקש בן גיבור, ממית בנוכחותו את האסון.
נעבור לאברהם בולי יהושע. הוא נולד בירושלים בשנת 1936, דור חמישי בעיר מצד אביו, ממשפחה ספרדית ותיקה. גם הוא היה מהקולות המובילים של הגל החדש, וסיפוריו המוקדמים — שנכנסו לקובץ "מול היערות" — הם קפקאיים וסמליים באופן מובהק. גיבוריו חסרי שם לעיתים, מזוהים בתפקידם בלבד, ועלילותיו מתקדמות בהיגיון של חלום: כל פרט ריאליסטי טעון משמעות שמעבר לו.
בסיפור "מול היערות" מגיע סטודנט ירושלמי מזדקין, שלימודיו נתקעו, לעבוד כצופה שרפות ביער נטוע גדול. תקוותו הייתה לגמור שם את עבודת המחקר שלו על מסעי הצלב. ביער חי גם פועל ערבי אילם — לשונו נכרתה — ובתו הקטנה. בהדרגה מתברר שהיער נטוע על חורבות כפר ערבי שנהרס בשנת 1948. הצופה שאמור למנוע שרפות שוקע באדישות מהורהרת; הפועל מציית לבסוף את היער, והצופה מתבונן בבערה בלי להזעיק עזרה בזמן. וכשהיער נשרף — מתגלים קווי המתאר של הכפר ההרוס.
היער הנטוע הוא סמל להשכחה מאורגנת של העבר. השרפה היא שיבת המודחק. ושתיקת הפועל — שלשונו נכרתה — ושתיקת הצופה — שבחר שלא לראות ולא לדווח — שתיהן מדמות מצב שבו אין שיח: לא בין יהודי לערבי, לא בין עבר להווה. כשהיער בוער, זה השיח היחיד שמתקיים — בשרפה, לא במילים.
ועכשיו — קפיצה של דור. אתגר קרת נולד בשנת 1967 ברמת גן להורים ניצולי שואה מפולין. כשהוא פירסם את "צינורות" בשנת 1992 כמעט ולא שמו לב. אבל אחרי "געגועי לקיסינג'ר" ב-1994 הוא הפך לקול שמגדיר דור שלם. קרת יצר צורת אמנות בפני עצמה: הסיפור הקצרצר — לפעמים בן עמוד בודד — בלשון דיבור ישראלית יומיומית, שבו הנחת פתח פנטסטית מתפרצת אל מציאות בנאלית בלי שאיש מרים גבה.
בסיפור "צינורות" המספר, שנחשב כל חייו לכישלון ולא-מתאים, עובד במפעל לייצור צינורות. בשעות הלילה הוא מייצר לעצמו צינורות מפותלים ומגלגל בהם גולות — עד שהוא מגלה שגולות שנכנסות לצינור מפותל במיוחד פשוט אינן יוצאות מצידו השני: הן נעלמות. הוא בונה צינור ענק ועוצמתי במימדיו שלו, זוחל לתוכו ונעלם מן העולם — ומגיע למעין גן עדן שאליו מגיעים כל מי שלא מצאו את מקומם. ושם מתברר לו שהמלאכים אינם צדיקים מופלגים — הם פשוט אנשים שלא התאימו. פנטזיית בריחה שהיא בעצם כתב אישום חומל על חברה שאין בה מקום לחריגים.
הלשון המדוברת, הרזה עד עצם, של קרת אינה חוסר טיפול לשוני — היא בחירה. הצמצום עצמו הוא אמירה פואטית. במקום העברית העשירה והטעונה של עוז ויהושע, שבה כל מילה שואפת לסמל, משלב הרחוב של קרת מספר שגיבוריו אינם גיבורי העליונים — הם החברים שלנו באוטובוס. ובסיפוריו מתרחשים אירועים בלתי-אפשריים, אבל הדמויות מגיבות אליהם בבנאליות שווה-נפש. הפער בין האבסורד לבין התגובה המונה הוא מקור האירוניה וגם מקור הכאב.
ועוד משהו חשוב על קרת כשמשווים אותו לעוז וליהושע: האנטי-גיבור שלו שונה. גידעון שיינבאום כרע תחת מורשת גבורה ואב מייסד. הצופה ביהושע עמד מול אתוס היסטורי. האנטי-גיבור של קרת — פועל מפעל, חייל אבוד, נחשל-החבר — אינו מרים עין כלפי סמכות לאומית. הוא חי בעולם שכבר אין בו אב מנחה, אין אתוס מסודר, ולכן הכאב שלו פרטי לגמרי. שלושת הסופרים — עוז, יהושע וקרת — משרטטים יחד קשת של שישה עשורי סיפורת עברית. השפה מספרת את הסיפור הדורי: עברית עשירה שכל מילה שואפת לסמל, ועד עברית מדוברת שהצמצום עצמו הוא אמירה. אבל שלושתם כותבים, כל אחד בכליו, על אותו דבר: היחיד הנמחץ בין הציפיות הקולקטיביות לכישלונו האנושי.