9 דקות · תנ"ך
דמיינו דייג זקן שיוצא לים לבדו, נאבק שלושה ימים בדג ענקי, מצליח לצוד אותו — וחוזר לנמל כשלא נשאר מן הדג אלא שלד. כלום זה ניצחון או כישלון? השאלה הזאת היא לב הנובלה המודרנית, וממנה נפתח את השיעור של היום. הספרות המודרנית אינה מודדת גדולת האדם בשלל שהוא מביא הביתה, אלא בדרך שבה הוא נושא את תבוסתו. נזכור את המשפט הזה — הוא המפתח לשלוש היצירות שנעבור עליהן.
נתחיל מהיסוד: מה בעצם ההבדל בין נובלה לרומן? הנובלה היא סיפורת בהיקף בינים — ארוכה מסיפור קצר, קצרה מרומן. תיאוריה גרמנית מהמאה התשע-עשרה הגדירה שלושה סימנים מובהקים שכדאי להכיר לבגרות. הראשון הוא אירוע יוצא דופן — משהו שאינו שגרתי שמניע את הכל. השני הוא נקודת מפנה — רגע שבו העלילה מתהפכת באופן מפתיע אך הכרחי. השלישי הוא פריט מרכזי אחד — תמונה או חפץ יחיד המזקק את הסיפור כולו, מה שנקרא תיאורת הבז של פאול היזה. בנובלה טובה נמצא קו עלילה אחד, מספר דמויות מצומצם ופרק זמן דחוס. הרומן לעומתה פורש עולם: ריבוי דמויות, עלילות מקבילות, התפתחות ארוכת טווח. ההבדל הזה לא טכני בלבד — הוא אומר משהו על הדרך שבה כל צורה רואה את העולם.
נעבור לראשונה שביצירות: "הזקן והים" של הממינגוויי. סנטיאגו, דייג קובני זקן, לא העלה דג בשמונים וארבעה יום. הנער מנולין, שאותו לימד לדוג מילדות, נאסר בידי הוריו להפליג עמו עקב מזלו הרע — אך ממשיך לדאוג לו באהבה. שיחותיהם על בייסבול ועל גיבור הזקן — ג'ו דימאג'ו — מציירות עולם של נאמנות. ביום השמונים וחמש מפליג סנטיאגו הרחק מהחוף, ואל חכתו נתפס מרלין אדיר, גדול מסירתו. הדג גורר את הסירה יומיים ולילות. הזקן, ידו פצועה, נאלץ להיאבק לבדו ברעב, בכאב ובעייפות. הוא רואה בדג אח ויריב אציל כאחד — וכאן מתגלה לב הנובלה: כבוד הדדי בין האדם לטבע. ביום השלישי מצליח סנטיאגו לצוד את הדג וקושר אותו לדופן הסירה. בדרך חזרה מריחים הכרישים את הדם, הוא נאבק בהם בכל שיש לו — ומגיע לנמל בלילה כשמהדג נשאר שלד עצום בלבד. השלד הוא נקודת המפנה הפרשנית: האובדן החיצוני הוא הניצחון הפנימי.
הסמליות של הנובלה עמוקה. סנטיאגו גורר את התורן אל ביקתתו כצלוב, נרדם, וחולם את חלומו החוזר: אריות משחקים על חוף אפריקאי שראה בנעוריו. הנובלה נפתחת ונסגרת בחלום הזה — מבנה מעגלי שמדגיש שהזקן אינו מובס פנימית. מנולין מוצא את הזקן בבוקר, בוכה, ומכריז שישוב לדוג איתו. תיירים על החוף רואים את השלד וטועים לחשוב שהוא כריש — הבדל ההבנה הזה מדגיש את עמדת הנובלה: לא כולם מסוגלים לראות את הגדולה שמסתתרת מאחורי הכישלון הנראה לעין.
כדאי לשים לב גם לאיך שהממינגוויי כותב. הוא פיתח תיאוריה פואטית שכינה עיקרון הקרחון: מה שנכתב הוא שמינית הגלויה מעל פני המים, ושבע השמיניות — הרגש, העבר, המשמעות — מוצנעות מתחת לפנים ופועלות משם. עברו של סנטיאגו נרמז בפרטים ספורים בלבד: תחרות ידיים בנעוריו, תמונת אשתו שהוסרה מן הקיר, חופי אפריקה שראה בנעורותו — והקורא משלים את הדמות מהרמזים. משפטים קצרים, דיאלוג יבש, הימנעות מהסבר רגשי — זוהי החתימה הסגנונית שהממינגוויי שינה בה את פני הפרוזה האמריקאית.
היצירה השנייה היא "של עכברים ואנשים" של ג'ון סטיינבק, שנכתבה ב-1937 בתקופת השפל הגדול. העולם שלה הוא קליפורניה החקלאית: פועלים נודדים הנשכים מחווה לחווה ללא בית קבוע, ללא שורש, ללא רעיות. החווה ליד סולדד — עיר ששמה בספרדית "בדידות" — אינה אקראית. ג'ורג' מילטון — קטן וממולח; לני סמול — ענק כביר כוח ורף שכל, אוהב ללטף דברים רכים ואינו מודע לכוחו. השניים נמלטו מעיירה קודמת לאחר שלני הואשם בתקיפה. בעולם של בדידות, הרעות שלהם היא נס קטן. החלום המשותף — לחסוך כסף, לקנות חלקת אדמה, ולני יטפל בארנבות — הוא חבל החיים שמחבר ביניהם.
הנובלה בנויה כמחזה: שש תמונות, אחדות מקום בכל אחת, עלילה הנמסרת כמעט כולה בדיאלוג. הסצנה הראשונה והאחרונה מתרחשות באותו מקום טבעי — גדת הנהר — מבנה מעגלי שמדגיש שהסוף נצרב כבר מהפתיחה. סטיינבק בונה מערכת הטרמה שלמה: העכברים המתים בכיסו של לני, הגור שנמחץ, הריגת כלבו הזקן של קנדי באותו אקדח עצמו — כולם מכינים את הסיום והופכים אותו מהפתעה לגזרה שנבנתה לאורך היצירה כולה. הרגע שקרלסון יורה בכלב קנדי הוא הרגע שבו הקורא חייב לשאול: מי יהיה הכלב הבא?
בסיום הנובלה, לני — לאחר אסון שגרם בלא כוונה — נמלט אל גדת הנהר, המקום שקבע עמו ג'ורג' מראש למקרה של צרה. ג'ורג' מוצא את לני, מרגיע אותו, מספר לו בפעם האחרונה את סיפור החווה והארנבות — ויורה בו בעורפו ברגע של חסד, כדי לחסוך ממנו לינץ' או כלוב. הירייה היא בו-זמנית מעשה הרעות הגדול ביצירה וכישלון החלום הסופי. שם הנובלה לקוח משיר של המשורר הסקוטי רוברט בורנס: המזימות המחוכמות ביותר של עכברים ושל בני אדם משתבשות — החלום נדון מראש.
היצירה השלישית היא "מיכאל שלי" של עמוס עוז. חנה גונן פותחת את הרומן בהודיה שהיא כותבת כיוון שכוחה לאהוב גווע — ומיד אחר כך מספרת לנו את כל חיי נישואיה. הרומן כתוב כולו בגוף ראשון מפי חנה, המעלה על הכתב ממרחק של כעשור את קורות נישואיה. מיכאל כמעט שאינו מדבר בעד עצמו — הוא מצויר דרך אכזבתה של חנה. הקורא נדרש לקרוא בין השורות ולשפוט אותה גם כעדה מוטה. זהו הבדל עקרוני: מספרת-גיבורה בגוף ראשון אינה אובייקטיבית — סובייקטיביותה היא עצם הנושא.
הרומן מתרחש בירושלים החצויה של שנות החמישים: עיר שגבול עובר בלבה לאחר מלחמת העצמאות. עוז משתמש בעיר כמרחב נפשי: הגבול החיצוני החוצה את העיר משקף את הגבול הפנימי החוצה את נפשה של חנה — בין המציאות המאופקת לבין הפנטזיה הפרועה. מיכאל גונן, סטודנט לגיאולוגיה, מסורים, מסודר, צפוי — מדעי האדמה השקט כמטפורה לאישיותו. הגיאולוגיה — שכבות סלע, תהליכים איטיים וסמויים — היא מטפורה נגדית לגעש הפנימי של חנה. המוטיב המרכזי של הרומן הוא חלומות הבהקיץ של חנה על התאומים הערבים חליל ועזיז — חברי ילדותה — השבים כדמויות פראיות, מאיימות ומושכות כאחת. הם מגלמים את כל מה שהודחק — הילדות, הפרא, האחר שמעבר לגבול. בחלום החותם את הרומן, חנה שולחת אותם לפעולת חבלה — הפנטזיה ההרסנית מתגברת סופית על המציאות.
ועכשיו נאחד את הכל. שלוש היצירות מציגות שלוש גרסאות של הפער בין חלום למציאות. חלום האריות של סנטיאגו הוא מקור כוח מפרה שמחזיק את הזקן בלב המאבק. חלום החווה של ג'ורג' ולני הוא אשליה מחממת שקורסת ובנפילתה סוחבת את כל מה שנבנה. חלומותיה של חנה הם פנטזיה הרסנית שמחליפה את החיים במקום להזינם. גם עמדת המספר שונה בכל יצירה: הממינגוויי משתמש במספר כל-יודע מאופק שמסתיר את הרגש מתחת לשטח; סטיינבק בוחר במספר חיצוני-דרמטי שמוסר הכל במעשה ובדיבור, כמחזה; ועוז בוחר במספרת-גיבורה בגוף ראשון שסובייקטיביותה היא עצם הנושא. הבגרות תשאל מדוע כל יצירה בחרה דווקא בעמדה שבחרה — ועכשיו יש לנו את הכלים לענות.