דְּרָמָה קְלָאסִית — אֶדִיפּוּס / אַנְטִיגוֹנֶה

ברוכים הבאים לפודקאסט שיעזור לנו להתכונן לבגרות בספרות. היום נצלול לתוך הדרמה הקלאסית היוונית — עולם של מסכות, מקהלות, ומחזות שנכתבו לפני כמעט אלפיים וחמש מאות שנה ועדיין מדברים אלינו בעוצמה אדירה. נדבר על אדיפוס ועל אנטיגונה, על גורל ובחירה, על חוק המדינה וחוק האלים — ועל השאלות שסופוקלס השאיר פתוחות לעד.

נתחיל מהרגע שבו הכול קורה. עיר תבאי שוקעת במגפה. המלך אדיפוס — שליט חזק, בטוח בעצמו, אהוב על עמו — שולח את גיסו קראון לאורקל בדלפי כדי לברר את הסיבה. התשובה מזעזעת: המגפה לא תסור עד שרצח המלך הקודם, לאיוס, יטוהר. אדיפוס נשבע בפומבי למצוא את הרוצח ומקלל אותו בקללה נמרצת. הצופים ביוון העתיקה ידעו כבר בשלב הזה את האמת — כי הם הכירו את המיתוס. הם ידעו שאדיפוס מקלל את עצמו. זוהי האירוניה הטראגית בשיאה: פער היידעה בין הקהל לגיבור יוצר מתח בלתי נסבל.

חשוב להבין את ההקשר שבו נולד המחזה הזה. הטרגדיה היוונית צמחה מתוך פולחן דיוניסוס, אל היין, באתונה של המאה החמישית לפני הספירה. אחת לשנה, בחגיגות שנקראו הדיוניסיה הגדולות, התחרו שלושה מחזאים על פני ימים אחדים. הקהל — אלפי אזרחים — ישב בתיאטרון פתוח החצוב במדרון. השחקנים היו גברים בלבד, וענו מסכות שאפשרו לשחקן אחד לגלם כמה דמויות. במרכז ניצבה המקהלה — קבוצה של עשרה עד עשרים ואחד איש שרה ורקדה באורכסטרה, המעגל שלמרגלות הבמה. הצפייה הייתה אירוע דתי ואזרחי כאחד — לא בידור בלבד, אלא מקום שבו קהילה שלמה בוחנת את ערכיה.

הגדול שבמחזאים הקלאסיים הוא סופוקלס, שנולד סמוך לשנת 497 לפני הספירה וחי עד שנת 406 לפני הספירה. הוא חי את תור הזהב של אתונה — דור פריקלס. מתוך למעלה ממאה מחזות שכתב שרדו שבעה בלבד, ובהם שלושת המחזות התבניים. שני חידושים גדולים יוחסו לו: הוספת שחקן שלישי על הבמה, שאפשרה עימותים מורכבים הרבה יותר, והעמקת עיצוב הנפש של הדמות הבודדת. הוא עמד בין אייסכילוס — שהאלים עמדו במרכז מחזותיו — לבין אוריפידס — שהאדם ולבטיו עמדו במרכז מחזותיו. סופוקלס גישר בין שניהם.

מבנה הטרגדיה היוונית מחולק לחלקים ברורים, וכדאי לזכור אותם. הפרולוג הוא סצנת הפתיחה שלפני כניסת המקהלה — כמו בתחילת אדיפוס המלך, כשהעיר מתחננת לפני המלך. אחריו מגיע הפארודוס, שיר הכניסה של המקהלה לאורכסטרה — הנקודה שבה המקהלה נכנסת לראשונה ומציגה את עצמה כקול הקהילה. בין חלקי הדיאלוג, הנקראים אפיסודות, מוכנסים שירי המקהלה הנקראים סטסימונים — הם פורשים פרשנות על הפעולה המתרחשת ומשמשים כמצפון הקולקטיבי. לבסוף מגיע האקסודוס, סצנת הסיום, שבה המקהלה יוצאת אחרונה ולעיתים מסכמת את לקח המחזה במשפט אחד: אין לקרוא לאדם מאושר בטרם מותו.

חזרה לאדיפוס. המחזה בנוי כחקירה בלשית — אבל עם פיתול אדיר: החוקר מתגלה כפושע. אדיפוס מזמין את טירסיאס, הנביא העיוור, כדי שיסייע לחקירה. טירסיאס רואה את האמת ומסרב לגלותה, ואז מגלה אותה בהדרגה — ואדיפוס אינו מאמין לו, מאשים אותו בשקר ואת קראון בקשר. כאן טמון אחד הניגודים המרכזיים של המחזה: הרואה העיוור מול המלך הפיקח. טירסיאס עיוור לאור — אך רואה את האמת. אדיפוס פיקח — אך עיוור לחלוטין לזהותו שלו. ובסוף, כשראה סוף סוף, עיוור את עצמו במו ידיו: העיניים שלא ראו אינן ראויות לאור.

הרגע המכריע של המחזה מגיע כשהשליח מקורינתוס מגיע עם בשורה שנועדה לנחם — המלך המאמץ מת, ואדיפוס אינו צריך לפחד מהנבואה. אך דווקא השליח הזה חושף שאדיפוס אינו בנו הביולוגי של המלך המת. הוא קיבל את התינוק בילדותו מרועה תבני. זוהי הפריפטיה המושלמת — היפוך הגורל הפתאומי. יוקסטה, האישה, מבינה ראשונה ומתחננת שיחדל מהחקירה. הוא מסרב. הרועה הזקן, שנאלץ לדבר, משלים את התמונה: התינוק שנמסר היה בן לאיוס ויוקסטה. ברגע ההכרה — האנגנוריסיס, ברגע הזה — קורסות כל הזהויות לאחת.

נשים לב לממד הפילוסופי: כל בריחה מן הגורל היא שמגשמת אותו. לאיוס ניסה להרוג את בנו כדי למנוע את הנבואה — ובכך הניח את התשתית שגרמה לה להתגשם. אדיפוס ברח מקורינתוס כדי לא להרוג את אביו — ובדרכו פגש את לאיוס ולא ידע שהוא אביו. הנסיון להערים על הגורל הוא עצמו הרשת. אריסטו עמד על כך שאדיפוס המלך הוא דגם המופת של הטרגדיה. הגיבור הטראגי הוא אדם נעלה אך לא מושלם. ההמרטיה שלו — הכשל הגורלי — היא הנמהרות, אי-ההקשבה, ואולי ההיבריס, יוהרת האדם המתנשא. הקתרזיס — ההיטהרות — מתרחשת בנפש הצופה: הוא מזדהה עם הגיבור הנופל, חש חמלה לסבלו ופחד מן הגורל, ויוצא מהתיאטרון כשרגשות אלה פרקו את עצמם.

ומכאן לאנטיגונה — מחזה שנראה פשוט יותר אך עמוק לא פחות. אחרי מות אדיפוס נלחמו שני בניו על השלטון. פולינקס צר על עירו שלו בראש צבא זר, והאחים הרגו זה את זה בקרב. קראון, השליט החדש, מצווה: אטיאוקלס מגן העיר ייקבר בכבוד, וגופת פולינקס תיוותר בשדה למאכל עופות. אנטיגונה מחליטה לקבור את אחיה, בשם חוק האלים הבלתי כתוב וחובת הדם. הקונפליקט המרכזי אינו בין רשע לצדיק — אלא בין שתי צדקות: חוק המדינה וחוק האלים. הבנה הזו היא מפתח לכל ניתוח של המחזה.

כדאי לזכור את ממד הקבורה: על פי האמונה היוונית, נפש שגופה לא נקבר אינה באה אל מנוחתה. צו קראון פוגע בסדר האלוהי ומטמא את העיר. ויש כאן גם ממד מגדרי שאי אפשר להתעלם ממנו: אנטיגונה היא אישה צעירה שקוראת תגר בפומבי על שליט גבר — עזיזות כפולה בעולם היווני. קראון מנמק את קשיחותו גם בסירובו להיכנע לאישה. כניעתו הסופית מרה בכפל.

החורבן המשולש בסוף המחזה הוא הגמול — הנמסיס — שנופל על היבריס קראון. אנטיגונה תולה את עצמה בכוך. הימון, בנו וארוסה של אנטיגונה, מנסה לדקור את אביו, מחטיא ומתאבד על גופתה. אורידיקה, אשת קראון, מתאבדת בשומעה. קראון נותר חי — וזה עונשו: איש שבור המודה שגאוותו החריבה את ביתו. בניגוד לאדיפוס שבו האסון נגזר מן הגורל מלכתחילה — כאן ההכרה הכואבת היא שהאסון היה ניתן למניעה. אילו קראון הקשיב להימון, אילו נכנע לטירסיאס מוקדם יותר — הכול היה נמנע. זה ההבדל הגדול בין שני המחזות: אדיפוס מלך שואל על גורל מול בחירה, ואנטיגונה שואלת על סמכות המדינה מול המצפון.

שני המחזות בנויים על אותו מחזור: היבריס — יוהרה, אטה — עיוורון, נמסיס — גמול. שני השליטים מתעמתים עם טירסיאס, מאשימים אותו בשקר ודוחים את אזהרתו. שניהם מגיעים להכרה רק כשהמעשים כבר בלתי הפיכים. ואנטיגונה עצמה, כמו אדיפוס, בחרה בעקשנות גם כשיכלה לסגת — ושניהם נפגעו מהעקשנות ההרואית שלהם. המחזות האלה, שנכתבו לפני אלפיים וחמש מאות שנה, עדיין שואלים שאלות שאין להן תשובה קלה — וזו בדיוק הסיבה שהם שרדו.