שֶׁיְקְסְפִּיר — הַמְלֶט / מַקְבֶּת

דמיינו שני אנשים. אחד יודע שעליו להרוג ולא עושה. השני אינו צריך, וכן עושה. מי מהם אמיץ יותר, ומי מהם טוב יותר? שאלה זו היא לב שתי הטרגדיות הגדולות של שייקספיר, ובפרק הזה נצלול לתוכן. נתחיל מהאיש עצמו, נבין את הבמה שבנה, ואז נפגוש את גיבוריו.

וויליאם שייקספיר נולד באפריל 1564 בסטרטפורד שעל נהר אייבון, ובא ללונדון בסוף שנות השמונים של המאה השש עשרה. הוא לא היה רק מחזאי. הוא היה שחקן, שותף עסקי ואחד המוחות החדים ביותר בעולם הבידור של תקופתו. הלהקה שלו, אנשי הלורד צ'מברליין, בנתה ב-1599 את תיאטרון הגלוב על גדת נהר התמזה. בנין עגול, פתוח לשמיים, שבו עמדו צופי הקרקע סביב במה בולטת בכרטיס הזול, ויושבי הגלריות שילמו יותר. אלפים מכל המעמדות נפגשו שם, וחשוב להבין שמחזות שייקספיר נכתבו כדי לדבר אל כולם בו זמנית.

כמה מאפיינים של הגלוב משפיעים ישירות על ההבנה שלנו את המחזות. ראשית, הבמה הייתה כמעט ריקה לחלוטין. אין תפאורה מצוירת, אין תאורה מלאכותית. המקום, הזמן והאווירה נוצרו במילות השחקן בלבד. זה אילץ את שייקספיר לכתוב שפה עשירה להפליא בדימויים, כי הצופה הוא שהשלים את הדמיון. שנית, כל תפקידי הנשים שוחקו בידי נערים שקולם טרם השתנה. עובדה זו משפיעה על הבנת דמויות כמו אופליה ולידי מקבת. שייקספיר ידע שנער יגלם אותן, ובנה את מילותיהן בהתאם.

שייקספיר כתב כשלושים ושבעה מחזות: קומדיות, מחזות היסטוריה וטרגדיות. הקומדיות נגמרות בחתונה, מחזות ההיסטוריה עוסקים במלכי אנגליה, והטרגדיות נגמרות במפלת הגיבור. המבנה של הטרגדיה השייקספירית אחיד: חמש מערכות של אקספוזיציה, סיבוך, שיא, היפוך והתרה, וגיבור שנופל בגלל כשל פנימי שלו. את ארבע הטרגדיות הגדולות כתב בעשור הראשון של המאה השבע עשרה: המלט, אותלו, המלך ליר ומקבת. כל אחת בוחנת כשל אנושי אחר. המלט בוחן את הספק, ומקבת בוחן את השאפתנות.

נתחיל עם המלט, שנכתב סמוך לשנת 1600 והוא הארוך במחזות שייקספיר. העלילה מתרחשת בטירת אלסינור שבדנמרק. הנסיך המלט שב הביתה ומוצא שדודו קלאודיוס ישב על הכיסא ואמו גרטרוד נישאה לו בחיפזון. רוח אביו מצווה עליו לנקום. מנקודה זו ועד סוף המחזה נאבק המלט בשאלה אחת: כיצד לנקום, ואם בכלל.

המלט הוא נסיך אינטרוספקטיבי, כלומר אדם שמעמיק לחקור את עצמו. כשרוח אביו מגלה לו שקלאודיוס רצח אותו ברעל, המלט אינו ממהר להאמין. אולי הרוח שקר? אולי היא שד המפתה את נפשו? הוא מחליט לבחון זאת. כאן מופיע אחד הרעיונות הגדולים של המחזה, שנקרא תיאטרון בתוך תיאטרון. המלט מזמין להקת שחקנים להעלות מחזה המשחזר רצח ברעל. הוא עוקב אחר תגובת קלאודיוס, וכשהמלך קם בסערת רגשות, נחשפת אשמתו. האמנות נעשית כאן כלי חקירה, מלכודת מצפון.

אבל גם לאחר שהאשמה מוכחת, המלט אינו פועל. כשהוא מוצא את קלאודיוס כורע בתפילה, הרגע מושלם. ובכל זאת הוא נחדל. הריגתו בשעת תפילה תשלח את נשמתו לשמיים, חושב המלט, ואין זו נקמה שלמה. כך נדחית ההחלטה פעם נוספת, ודחייה זו תעלה בחיי רבים.

למה המלט לא פועל? זו השאלה הנידונה ביותר בכל הרפרטואר השייקספירי, ויש לה ארבעה פירושים מרכזיים. הראשון הוא ספק הרוח, כלומר המלט זקוק להוכחה ממשית לפני שפועל. השני הוא מצפון דתי, רצונו לנקמה שלמה שתפגע גם בנשמה של קלאודיוס. השלישי הוא שיתוק מחשבתי. המבקר הרומנטי קולרידג' טען שמחשבותיו הרבות של המלט כבדות ממעשיו הממשיים, והאיזון נשבר. והרביעי, אולי העמוק ביותר, הוא שהמלט רואה בבירור שנקמה לא תתקן דבר, כי הרע כבר עמוק במסכת העולם. שאלת הדעת אינה נפתרת. האם דחיית הנקמה היא חולשה משתקת או עומק מצפוני?

מעניין להשוות את המלט לשני גיבורים אחרים במחזה שגם הם מוגדרים כנוקמים. לארטס, אחיה של אופליה, נוקם במהירות ובחימה ברגע שאביו נהרג. פורטינברס, נסיך נורווגיה, פועל בסבלנות מדינית בשולי העלילה. שלושתם איבדו אב, שלושתם רוצים לפעול, אבל רק המלט מתלבט לאורך כל המחזה. ואופליה, שהיא דמות צייתנית שקולה לא נשמע כמעט, מדברת בקול אמיתי רק בשעת שיגעונה, כשהיא משוטטת, שרה שירים קטועים ומחלקת פרחים. שיגעונה הוא החלק האמיתי של קולה, זה שלא יכלה להביע כשהייתה שלמה בדעתה.

ועכשיו נעבור למקבת, שנכתב סמוך לשנת 1606 והוא הקצר בטרגדיות הגדולות. כאן שייקספיר נחמד לפטרונו, המלך ג'יימס הראשון, מלך סקוטי שהתעניין בכישוף ויחס את שושלתו לבנקו. שייקספיר הדגיש אלמנטים סקוטיים, הכניס מכשפות, ואף שזר חזון של שורת המלכים צאצאי בנקו, חנופה מחוכמת.

המחזה נפתח במכשפות שמבשרות למקבת שיהיה מלך ולבנקו שבניו ימלוכו. כשחלק מהנבואה מתגשם מיד, נדלקת במקבת המחשבה האסורה. לידי מקבת, אשתו, חוששת שבעלה רך מדי לרצח, ודוחפת אותו לפעול. המלך דונקן מגיע ללון בטירתם, והוא מוזמן לשנתו האחרונה.

מכאן מתרחשת נפילה מדורגת. רצח דונקן, רצח בנקו, טבח בית מקדף. הרודן שהיה מצביא נערץ נגמר כגוף מנותק מכל אדם. לפני הרצח ראה מקבת חזיון פגיון רחף המוליכו אל חדר המלך. דמיונו המוסרי ניסה להזהירו. אחרי מות לידי מקבת, הוא מתאר את החיים כצל חולף, כשחקן רגע על הבמה, כסיפור שמספר שוטה, חסר כל פשר. המונולוג הזה מבטא את חורבן אדם שנתן כל מה שהיה לו עבור כתר שנהיה ריק.

ולידי מקבת עצמה? היא שדחפה, היא שביקשה מכוחות החושך לעקור ממנה את רחמי האישה כדי שלא תמנע את הרצח. והאירוניה עמוקה. היא שביקשה להשתחרר מהמצפון, היא זו שנשברת תחתיו. בסצנת הסהרוריות, הרופא והמשרתת צופים כשהיא מתהלכת בשנתה, משפשפת את ידיה שוב ושוב בניסיון נואש למחות כתם דם שאינה מצליחה להסיר. האישה שאמרה שמעט מים ישטפו את הדם, נמחית כעת בו.

כדאי לשים לב להבדל המרכזי בין שני המחזות. המלט סובל ממצפון לפני המעשה, הספק עוצר את ידו. מקבת סובל ממצפון אחרי המעשה, הדם רודף אותו. בהמלט המוטיבים הם רקב, מחלה והעמדת פנים. במקבת המוטיבים הם דם שאינו נשטף, חושך ובגדים שאולים, כינוי לגדולה שאינה מתאימה לאדם שלובש אותה.

ועוד נקודה לסיום. המכשפות במקבת אינן כופות דבר. הן מבשרות בלבד, ומקבת יכול לבחור שלא לפעול. בנקו שמע את אותן נבואות ולא שלח יד לכתר. זה מוכיח שהמכשפות אינן גוזרות גורל. הן מציתות בלבד את מה שמונח בלב מקבת ממילא. ובסוף, גם הנבואות שנתנו לו ביטחון מתפוררות. חיילי מלקולם קוצצים ענפים להסוואה ויער עולה על דונסינן. ומקדף, שנחלץ מבטן אמו בניתוח, אינו ילוד אישה במשמעות המקובלת. הנבואות היו אמת מילולית ושקר מהותי.

שני המחזות הם שתי פסגות של הטרגדיה השייקספירית. המלט חושב יותר מדי לפני שפועל. מקבת מדמיין יותר מדי אחרי שפעל. שניהם נפלו. ובסוף מסכת הטרגדיה, כולם מתים.