דְּרָמָה מוֹדֶרְנִית — חֲנוֹךְ לֵוִין וִיהוֹשֻׁעַ סוֹבּוֹל

אפריל 1970. תיאטרון הקאמרי בתל אביב. על הבמה עולה קברט שנקרא "מלכת אמבטיה", וממש לא עובר זמן רב עד שהאולם מתפרע. צופים זועקים, נשלחים מכתבי איום, ומישהו אפילו זורק פצצת סירחון. שר הביטחון מזהיר שההצגה מעודדת את האויב, הממשלה מאיימת לחתוך את המימון לתיאטרון, ואחרי תשע עשרה הצגות בלבד — היא מורדת. מה היה בה שהדליק אש כזאת? הכל יהיה ברור ברגע שנכיר את האיש שכתב אותה.

חנוך לוין נולד ב-1943 וגדל בשכונת נווה שאנן שבדרום תל אביב, בן למשפחה שהתפרנסה מחנות מכולת. אביו מת כשהיה נער, והמצוקה השכונתית נהיתה לנוף קבוע בחייו וביצירתו. הוא למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, ופרץ לתודעה הציבורית בסוף שנות השישים בקברטים סאטיריים שחדו כסכין. בחייו כתב יותר משישים מחזות, ונחשב לגדול המחזאים הישראלים.

שלושת הקברטים שכתב לוין בין 1968 ל-1970 תקפו ישירות את האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים — את שכרון הכוח, את הכיבוש, ואת הפער האדיר בין מנהיגים ששולחים לבין בנים הנשלחים. "מלכת אמבטיה" היה הקברט השלישי, והחריף מכולם: הוא העלה ביקורת על יוהרה ישראלית, על הקרבת בנים, ועל הפאתוס הצבאי שהחברה הישראלית עטפה עצמה בו. התגובה שתיארנו בפתיחה לא הייתה מקרית — היא הייתה דווקא ההוכחה שהמחזה פגע בדיוק היכן שהתכוון. אירוע ההורדה נהיה מכונן בתולדות חופש הביטוי בתיאטרון הישראלי, ומלמד אותנו שהבמה יכולה לאיים על הסדר החברתי לא פחות מכל מדיום אחר.

אחרי "מלכת אמבטיה" לוין לא נסוג — הוא פשוט שינה כיוון. הוא פנה פנימה, אל המשפחה והשכונה כזירת הדרמה. הביקורת החברתית לא נעלמה, אבל היא נכנסה אל חדר המדרגות, אל שולחן האוכל, ואל מיטת החולה. כאן נולד מה שנכנה האנטי-גיבור הלוויני: דמות ראשית נטולת גדולה, שקטנותה והשפלתה הן עצם העניין. חלומותיהם של דמויות אלה קטנים, גופם כושל, שמותיהם מוזיקליים ומגחיכים — "טייגלך", "קלמנסע", "פוגרה" — שמות שמיד מסגירים שהדמות נולדה לתפקיד הזה בחיים. בנשימה אחת עובר לוין מפיוט גבוה לבוטות של מטבח, ומשפט אחד נוגע בנצחיות ומשפט אחריו עוסק בכאב בטן. זוהי הגרוטסקה הלוינית: עיוות מבעית ומצחיק בו זמנית של הגוף ושל המצב האנושי.

חשוב להבין את ההבדל בין סאטירה לגרוטסקה. סאטירה במובנה המחודד היא ביקורת חברתית דרך הגחכה — היא מצביעה על ליקוי ומצפה שנכיר בו. גרוטסקה לעומתה היא עיוות מבעית ומצחיק שמשבש את תחושת הסדר הטבעי. אצל לוין השניים משולבים: הדמות מגחיכה ומייסרת בו זמנית, והצחוק אינו בריחה אלא סכין שחושפת אמת.

המחזה "חפץ" הועלה במרץ 1972 בתיאטרון חיפה — לאחר שנדחה על ידי הקאמרי והבימה — והיה הצלחתו הציבורית הראשונה של לוין. חפץ הוא קרוב משפחה בודד ועלוב הדר בביתם של טייגלך וקלמנסע, והם משמשים לו שק חבטות רגשי. כשמתקרבת חתונת בתם פוגרה, מכריז חפץ שיקפוץ אל מותו ביום החתונה. ההכרזה הזאת, במקום לזעזע, נהית חלק מחגיגת המעמד של המשפילים. חפץ הוא דמות מורכבת: הוא נרמס, אבל בהכרזתו על מותו הוא גם שותף למנגנוני ההשפלה של החברה שסובבת אותו. הוא לא רק קורבן — הוא גם מי שמכניס את עצמו לתפקיד.

"אורזי מזוודות" הועלה בקאמרי ב-1983, ולוין העניק לו כותרת משנה מדויקת: קומדיה עם שמונה הלוויות. דיירי שכונה חולמים לארוז מזוודות ולנסוע — לחוץ לארץ, לחיים אחרים. שוב ושוב אורז מישהו מזוודה, ושוב ושוב נגדעת היציאה. שמונה פעמים נעצרת הקומדיה להלוויה נוספת, עד שמסע ההגירה היחיד שמתממש בשלמותו הוא המסע אל הקבר. הלוויות אינן הפסקות בתוך הקומדיה — הן לבה. כל חלום שנשבר מסתיים בלוויה, וכל לוויה מגלה שהחיים בינה לבינה היו גם הם סוג של אבל. הצירוף בין צחוק לבין מוות הוא החתימה הלוינית: הצחוק אינו הקלה אלא האמצעי שדרכו רואים את האמת עד הסוף.

ועכשיו נעבור אל יצירה שונה לחלוטין בטון, אך קרובה בתפיסה. יהושע סובול, ילוד 1939, הוא מחזאי הזיכרון וההיסטוריה. מחזהו "גטו" עלה בבכורה בשבעה באפריל 1984 בתיאטרון חיפה, ונבנה על פרשה היסטורית אמיתית: קיומו של תיאטרון פעיל בגטו וילנה בשנים 1942 עד 1943 — בעיר שהייתה לפנים מרכז התרבות היהודית, "ירושלים דליטא". המחזה תורגם לעשרים שפות והוצג בעשרות הפקות בעולם.

הדמות המסגרת של המחזה היא סרוליק, אמן הבובות הזקן ששרד לבדו. מתל אביב של ההווה הוא נזכר בימי התיאטרון בגטו, וכל המחזה הוא העלאת הזיכרון הזה. בובתו — בחסות הבדיחה — מטיחה בגרמנים ובגנס אמיתות שאיש חי אינו מעז לומר. זהו תיאטרון בתוך תיאטרון: מרחב החירות האחרון שנותר לאדם שנכלא.

יעקב גנס עמד בראש הגטו וסבר שעבודה יצרנית והוכחת ערך היהודים יקנו זמן וחיים. הוא מסר מעטים בתקווה להציל רבים. המחזה מעמיד את הדילמה הזאת בלי להכריע: גיבור טראגי, או משתף פעולה? סובול מותיר את השאלה המוסרית פתוחה במכוון, וזהו הגיון יצירתו — לא לפשט, אלא לחשוף את מלוא המורכבות.

קיטל, קצין האס-אס הצעיר, מיטיב לנגן ושוחר ג'ז ותיאטרון, ורוצח באותה קלות דעת. הוא מפרק את הנחמה הרגילה שלפיה תרבות מחסנת מפני רשע: אפשר לאהוב מוזיקה ולרצוח בו זמנית. חיה הזמרת היא קול הגטו, שירה עד חי. ווייסקופף היזם הפך את תיקון המדים למכונת רווח — סאטירה מרה בתוך הטרגדיה: ההצלה כעסק.

בגטו ההיסטורי הודבקו כרוזים זועמים נגד התיאטרון, ברוח הסיסמה שאין מעלים תיאטרון בבית קברות. סובול מעמיד את השאלה הזאת בלי לפתור אותה: האם התיאטרון הוא עלבון למתים, או ניצחון הרוח על הכיליון?

נסכם בהשוואה. לוין וסובול חולקים ציר מרכזי אחד: הבמה היא מקום לומר מה שהחברה מעדיפה להשתיק. שניהם חוו סערות ציבוריות בשיא הקריירה, ושניהם עיצבו את התיאטרון הישראלי כזירה שבה החברה מתבוננת בעצמה בלי איפור. אבל הכיוונים שונים: לוין מפנה את המבט אל היום-יום הבנאלי — חדר מדרגות, שולחן משפחה, מיטת חולה. סובול מפנה אל השאלה ההיסטורית הגדולה — גטו, רצח, השמדה. אצל לוין צוחקים כדי לראות את ההשפלה. אצל סובול שרים ומתבדחים על סף המוות כדי להישאר בני אדם. ואצל שניהם — הצחוק אינו הקלה. הוא האמת עצמה.