דָּוִד וְגָלְיָת

פרק זה מתמקד באחד הסיפורים הידועים ביותר בתנ"ך — סיפור דוד וגלית. אבל לפני שמגיעים לקרב עצמו, כדאי להבין מה קרה לפניו, כי הרקע חשוב לא פחות מהפגישה בעמק האלה.

הכל מתחיל אחרי שה' דחה את שאול ממלכות ישראל. ה' שולח את שמואל הנביא לבית לחם, אל איש בשם ישי, שיש לו מספר בנים — ואחד מהם עתיד להיות המלך החדש. שמואל, אגב, מפחד. הוא יודע שאם שאול ישמע שהוא הולך למשוח מלך אחר, חייו בסכנה. ה' מרגיע אותו ומנחה אותו לבוא בתואנה של זבח — קורבן — כדי שלא יעורר חשד. כבר כאן רואים שהסיפור אינו פשוט: אפילו הנביא צריך לפעול בזהירות.

ישי מביא את בניו אחד אחד לפני שמואל. הנביא מתרשם מאוד מאחד הבנים הבכורים, אליאב — הוא גבוה, מרשים במראהו, נראה בדיוק כמו מלך. ואז בא הפסוק שחשוב לזכור היטב לבגרות: "כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב." ה' עוצר את שמואל ומזכיר לו עיקרון יסודי — בני אדם שופטים לפי מה שנראה בחוץ, לפי הגובה, לפי המראה, לפי הרושם הראשוני. אבל ה' בוחר לפי מה שנמצא בפנים, לפי הלב, לפי אופי האדם ואמונתו. זה לא פסוק שולי — זהו המפתח להבנת כל בחירת דוד.

שבעה בנים עוברים לפני שמואל, ואף אחד מהם אינו הנבחר. שמואל תמה — ישי, האם יש עוד בנים? מסתבר שיש עוד אחד, הצעיר, הקטן, שנשאר לרעות את הצאן בשדה. זה דוד. הוא כל כך "לא חשוב" בעיני המשפחה, שאפילו לא הוזמן לאירוע. שולחים להביא אותו מהשדה. הוא מגיע — אדמוני, עם עיניים יפות — וה' אומר לשמואל בלי היסוס: "קום משחהו כי זה הוא." שמואל מושח את דוד בתוך אחיו, ומיד אחר כך נאמר "ותצלח רוח ה' אל דוד" — רוח ה' אוחזת בו מאותו יום ואילך. זה לא מקרי. המשיחה והרוח קשורות זו בזו.

עכשיו קופצים קדימה בסיפור, אל עמק האלה. הפלישתים ערכו את מחניהם למלחמה מול ישראל, ומהמחנה הפלישתי יצא כל יום לוחם אחד — גלית מגת. הטקסט מתאר אותו בפרוטרוט: גובהו שש אמות וזרת, לפחות שניים ושמונים מטר לפי הערכות מסורתיות, שריון נחושת, קסדה, חנית שאחת מוט ברזל. הוא יצא ארבעים יום — בוקר וערב — וקרא אל מחנה ישראל: "תנו לי איש ונלחמה יחד." זאת אמרת קרב יחיד — מנהג מוכר בעולם העתיק, שמטרתו לחסוך קרב כולל ונפגעים רבים. שאול וכל ישראל נחתו, ומפחדים מאוד. לא היה מי שהתנדב להילחם בו.

דוד הצעיר לא היה חייל. הוא בא לעמק האלה כדי להביא אוכל לאחיו שהיו במחנה. הוא שומע את גלית מחרף, שואל מה קורה כאן — ואז קורה משהו מעניין. הוא לא מתמלא בפחד כמו כולם. הוא מתמלא בזעם ובאמונה. השאלה שהוא שואל חושפת את כל עולמו הפנימי: "מי הפלישתי הערל הזה כי חרף מערכות אלוהים חיים?" בשביל דוד, גלית אינו רק לוחם מאיים — הוא מי שמעיז לחרף את ה'. וזה פשוט לא יכול להיסבל.

שאול שומע על הנער שמוכן להילחם בגלית ומזמן אותו. דוד מסביר לשאול שכבר התמודד עם אתגרים כאלה: כרועה צאן הוא ניצל כבשה מפי אריה ומפי דוב. אם ה' הצילו אז, ה' יציל אותו גם עכשיו. שאול מסכים ומלביש את דוד בשריון שלו ונותן לו חרב. אבל דוד מנסה לצעוד ופשוט לא מסוגל — הוא לא ניסה את הציוד הזה, הוא לא רגיל בו, הוא לא מסוגל להתנייד בו. אז הוא מסיר הכל. ויש כאן נקודה חשובה לבחינה: הסיבה שדוד סירב לצאת בשריון שאול אינה סמלית בלבד — הטקסט אומר בפשטות שהוא לא יכול לצעוד בו כי לא נסה. הוא בחר בכלים שהוא מכיר.

דוד ניגש אל הנחל, בוחר חמישה חלוקי אבנים, לוקח את מקלו ואת קלעו — ויוצא לקראת גלית. גלית מתבונן בו ומבזה אותו: "הכלב אני כי אתה בא אלי במקלות?" הוא מקלל אותו באלוהיו. ואז דוד עונה לו בדברים שהם ליבת הפרק מבחינה תיאולוגית, והם חייבים להופיע בבחינה: "אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון, ואנוכי בא אליך בשם ה' צבאות." ומוסיף: "כי לא בחרב ובחנית יושיע ה'." דוד אינו מבטל את הנשק לגמרי — הוא גם לוקח אבנים. אבל הוא אומר בבירור שהניצחון אינו תלוי בכמות הנשק, בגודל הגוף, בחוזק הזרוע. הניצחון תלוי בה'.

האבן יוצאת מהקלע, פוגעת במצח גלית — ומיד הוא נופל ארצה. דוד לוקח את חרבו של גלית עצמו וכורת את ראשו. הפלישתים, שראו שגיבורם מת, נסים. ישראל רודפים אחריהם.

כשחושבים על הפרק הזה כולו — מהמשיחה הצנועה בבית לחם ועד הניצחון הבלתי צפוי בעמק האלה — רואים שרעיון אחד מחבר את כל הפסוקים: ה' אינו בוחר לפי הנראה לעין. לא הבן הגבוה, לא השריון המבריק, לא החנית הגדולה. הוא בוחר את מי שלבו נכון. וזה המסר שדוד עצמו מביא אל הקרב — לא כחרוז יפה, אלא כאמונה אמיתית שמניעה אותו קדימה כשכולם עומדים מקופאים מפחד.