יִרְמְיָהוּ — נָבִיא וּנְבוּאָה

ירמיהו היה צעיר כשדבר ה׳ בא אליו — וזה לא היה רגע שביקש אותו. כדי להבין את דמותו ואת נבואותיו, כדאי להתחיל מהרגע הראשון, מהקריאה עצמה.

ה׳ פונה אל ירמיהו ואומר לו: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך, ובטרם תצא מרחם הקדשתיך, נביא לגויים נתתיך." משפט אחד — ושלושה פעלים שמדברים על העבר הרחוק של ירמיהו, על זמן שהוא עצמו לא זכר. ידעתיך — לפני שנוצרת. הקדשתיך — לפני שנולדת. נתתיך — כבר אז, הכל כבר נקבע. הנבואה אצל ירמיהו אינה בחירה, אינה משרה שאפשר לקחת או לוותר עליה. היא ייעוד שקדם ללידה. זה מוטיב שחוזר אצל נביאי שליחות — הרעיון שהנביא לא בחר את תפקידו, אלא שה׳ בחר אותו עוד לפני שנכנס לעולם.

אבל ירמיהו לא קיבל את הדברים בשקט. הוא נרתע, וזה חשוב להבין: ההיסוס שלו אינו חולשה — הוא חלק מהדפוס של הקדשת נביא. ירמיהו עונה: "אהה אדוני ה׳, הנה לא ידעתי דבר כי נער אנוכי." הוא אומר שהוא צעיר, שאינו יודע לדבר, שהוא לא מוכן לכך. ה׳ מחזק אותו ואומר: "אל תירא מפניהם כי אתך אני להצילך." ולא רק זאת — ה׳ נוגע על פי ירמיהו, כמי שמכניס בו את הדברים עצמם. ההסוס, החיזוק, ומחווה הגוף הזאת — כל אלה ביחד יוצרים מבנה קלאסי של קריאת נביא. נזכור את זה היטב כי השאלות בבגרות לא פעם מתמקדות בדיוק בשלבים האלה.

מיד לאחר הקריאה, ה׳ מראה לירמיהו שני מראות, ושניהם עמוסים משמעות. המראה הראשון הוא מקל שקד — ענף פשוט, אפשר היה לחשוב שזה סתם דבר. אבל ה׳ שואל את ירמיהו "מה אתה ראה" וירמיהו ענה "מקל שקד". ואז ה׳ אומר: "כי שוקד אני על דברי לעשותו." כאן יש משחק מילים עדין ויפה בין המילה "שקד" — העץ שפורח ראשון, שממהר לפרוח לפני כולם — לבין המילה "שוקד" שפירושה ממהר, ער, שומר. ה׳ אומר: בדיוק כמו שהשקד ממהר לפרוח, כך אני ממהר לקיים את דברי. הנבואה לא תתעכב. המסר ייצא לפועל.

המראה השני קשה יותר: סיר נפוח שפניו מצפון. סיר רותח שפתחו פונה צפונה — רמז ברור לרעה שתגיע מהצפון ותשפך על יושבי הארץ. בבל, שתבוא מאוחר יותר ותחריב את ירושלים, כבר מתחילה להסתמן ברמז הזה. שני המראות ביחד — מהירות הביצוע מחד, וחומרת האסון מאידך — נותנים לירמיהו את המצפן לכל שליחותו.

ירמיהו לא נשאר בקריאה הראשונה. הוא יצא לעם ולימד אותו, ותכני דבריו שזורים בדימויים חזקים. אחד הדימויים המפורסמים ביותר הוא דימוי המים. הוא אומר בשם ה׳: "כי שתיים רעות עשה עמי: אותי עזבו מקור מים חיים, לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכלו המים." כדאי לפרק את הדימוי הזה ולהבין אותו לעומק. ה׳ מתואר כמקור מים חיים — מעיין טבעי, נובע, שאי אפשר לו שייגמר. אבל העם עזב את המעיין הזה. ובמקומו — חצבו בארות. בורות שנחצבו ביד אדם בסלע. ולא רק זאת — הבארות האלה נשברות. אינן מחזיקות מים. פנו מהאמיתי, קיבלו את המזויף, וגילו שהמזויף גם ריק. הרעה כאן כפולה: גם עזבו את מה שטוב, גם קיבלו בתמורה מה שחסר ערך. הדימוי מדבר על עזיבת ה׳ לטובת אלילים — אבל האפקט הרגשי שלו חזק הרבה יותר מכל הגדרה יבשה.

נביא נוסף שחשוב לדעת הוא נאום השער — הנאום שנשא ירמיהו בשער בית ה׳. ירמיהו אמר לאנשים שבאו להתפלל: "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמור היכל ה׳ היכל ה׳ היכל ה׳ המה." שלוש פעמים "היכל ה׳" — זו ביקורת על אנשים שחשבו שעצם המקדש, עצם הבניין, מגן עליהם בלי קשר למעשיהם. כמו קמע. ירמיהו אומר: לא. המקדש אינו ביטוח אוטומטי. ה׳ ישכון עם העם רק אם יטיבו את דרכיהם, אם יעשו משפט, אם לא יעשקו. פולחן בלי צדק — הוא קורא לו בפירוש "דברי שקר". זו ביקורת נבואית עמוקה שכדאי לזכור: אצל ירמיהו, הדת ללא מוסר אינה דת — היא אשליה מסוכנת.

הנאום הזה עלה לו ביוקר. לאחר שניבא על חורבן הבית והעיר, תפסו אותו הכוהנים והנביאים וקראו "מות תמות." אבל ירמיהו לא נרתע. הוא אמר: "ה׳ שלחני להינבא אל הבית הזה ואל העיר הזאת את כל הדברים אשר שמעתם." הוא לא ביקש חנינה, לא שינה דבר. עמד על אמיתות שליחותו. הנביא האמיתי, לפי ירמיהו, מוסר את דבר ה׳ גם בסכנת נפש.

והנה מגיע אחד הסיפורים החשובים ביותר לבגרות — פרשת חנניה. ירמיהו נשא על צווארו עול עץ — אות לכניעה תחת בבל. הוא ניבא שהעם יכנע לבבל. ואז בא חנניה הנביא ואמר להפך: בעוד שנתיים ישבר עול בבל, הגולים ישובו, הכלים יחזרו. נבואה נעימה, נבואה מנחמת, נבואה שהעם רצה לשמוע. חנניה אפילו שבר את המוטה מעל צוואר ירמיהו. ומה ענה ירמיהו? הוא אמר: תחת עול העץ הזה שנשברת — יבוא עול ברזל. והנבואה הנעימה שהבטחת? לא תתקיים. ועוד — אתה, חנניה, תמות באותה שנה כי דיברת סרה. וכך היה. ובכך נחשפת ההבחנה בין נביא אמת לנביא שקר: נביא השקר מבטיח נחמה מהירה ונעימה שמרצה את העם. נביא האמת מוסר את דבר ה׳ גם כשהוא קשה, גם כשאף אחד לא רוצה לשמוע אותו.

ועם כל זאת — ירמיהו אינו רק נביא זעם. לצד התוכחות, הוא נושא גם נבואות נחמה עמוקות ויפות. הוא מתאר את רחל המבכה על בניה, ואז ה׳ מנחם ואומר: "מנעי קולך מבכי... ושבו בנים לגבולם." הגלות אינה הסוף. ועוד: "אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד." גם בעת החורבן הגדול ביותר, הנבואה צופה שיבה, התחדשות, ואהבה שלא תיפסק.

זו דמותו של ירמיהו — נביא שנקרא לפני לידתו, שהיסס, שחוזק, שדיבר על מים ועל היכלות ועל עולות ברזל, שניצב בפני מוות ולא שתק, וגם — שראה מעבר לחורבן ושמר בתוכו, לצד הכאב, גם את הבשורה של השיבה.