הִתְעוֹרְרוּת הַלְּאֻמִּיּוּת בְּאֵירוֹפָּה — גּוֹרְמִים וּמְאַפְיְנִים

פודקאסט: התעוררות הלאומיות באירופה — גורמים ומאפיינים

שנת 1789. פריז רועשת. ההמון פורץ לבסטיליה, המלך מאבד את כסאו ובסופו של דבר גם את ראשו. אבל מה שקרה בצרפת באותה שנה לא היה רק מהפכה נגד מלך אחד — זו הייתה מהפכה נגד רעיון שלם, רעיון ששלט באירופה במשך מאות שנים: שהמלך הוא בעל המדינה, שסמכותו ניתנת לו מאלוהים, ושנתיניו אינם אלא כלים בידיו. המהפכאים הצרפתים הכריזו: לא ולא — העם הוא הריבון. ומרגע שהכריזו כך, נפתחה שאלה שתשנה את פני ההיסטוריה לעד: מי הוא בכלל "העם"?

התשובה לשאלה הזו הולידה את הלאומיות המודרנית. לאומיות היא השקפה שרואה בלאום — קבוצת בני אדם החולקים שפה, תרבות, עבר משותף וזיקה לטריטוריה — את מסגרת ההזדהות העליונה של האדם. אבל יותר מזה, היא תובעת שללאום הזה תהיה הגדרה עצמית מדינית. החידוש של המאה התשע עשרה הוא ההפיכה של הלאום עצמו למקור הריבונות ולמוקד הנאמנות הפוליטית — לא המלך, לא הכנסייה, אלא האומה. בעולם הקדם-מודרני עמדו במרכז הזהות הדת, הנאמנות לשליט ולשושלת, והקהילה המקומית. הלאומיות הציעה מסגרת חדשה לחלוטין.

כדי להבין איך הרעיון הזה צמח, נסתכל על חמישה גורמים מרכזיים. הגורם הראשון הוא הנאורות של המאה השמונה עשרה. הוגי הנאורות — לוק, רוסו, קאנט ואחרים — העמידו במרכז את התבונה, את זכויות הפרט ואת עיקרון ריבונות העם: השלטון שואב את סמכותו מהסכמת הנשלטים, לא מאלוהים ולא מדם כחול. ברגע שהעם הוא הריבון, נוצר צורך להגדיר מיהו אותו עם — ומתוך הצורך הזה צמחה ההגדרה הלאומית.

הגורם השני, שאולי הוא הדרמטי ביותר, הוא המהפכה הצרפתית עצמה ואחריה מסעות נפוליאון. המהפכה הפכה נתינים של המלך לאזרחי האומה הצרפתית, ויצרה לראשונה סמלים לאומיים ממשיים — דגל, המנון, חגים אזרחיים. אבל אז הגיע נפוליאון, וכאן מתחיל מה שמכנים "זרז כפול": מצד אחד, צבאות נפוליאון הפיצו ברחבי אירופה את הרעיונות האלה של ריבונות עם ואזרחות. מצד שני, אותם כיבושים עצמם עוררו בעמים הכבושים — הגרמנים, הספרדים, האיטלקים — תודעה לאומית משלהם, כהתנגדות לכובש. ניפוליאון לא תכנן את זה, אבל הוא שתל את זרעי הלאומיות בכל מקום שאליו הגיע.

הגורם השלישי הוא הרומנטיקה, זרם תרבותי שצמח בסוף המאה השמונה עשרה ותחילת המאה התשע עשרה. הרומנטיקנים לא אהבו את קרירות השכל של הנאורות — הם רצו רגש, ייחוד, שורשים. הם חקרו שפות עם, אגדות ופולקלור, וטענו שלכל עם יש "רוח יחידה" — ז'ניוס, אם תרצו — המתגלמת בשפתו וביצירתו. כך סיפקה הרומנטיקה ללאומיות את התוכן הרגשי והתרבותי שחסר לה: לא רק חוזה מדיני יבש, אלא קהילת גורל בעלת נשמה משותפת.

הגורם הרביעי הוא תהליכים חברתיים-כלכליים. המהפכה התעשייתית והעיור עקרו המונים מכפריהם וזרקו אותם לערים גדולות, בהן הם לא הכירו איש. נוצר צורך עמוק במסגרת שייכות חדשה. בדיוק בתקופה הזו התפתחה גם עיתונות בשפות הלאומיות, לצד ראשית החינוך הציבורי. פתאום נוצר ציבור קוראים שחולק חוויה תרבותית אחת — קורא אותן חדשות, אותן ספרות, אותן שירים — ומדמיין את עצמו כקהילה אחת, גם בלי היכרות אישית.

הגורם החמישי הוא החילון — הדת הלכה ואיבדה את מעמדה כמסגרת הזהות העליונה. וכאשר הדת נסוגה, הלאומיות ממש ממלאת את הריק: היא מציעה טקסים משלה, "קדושים" לאומיים, מיתוסים מכוננים וחגים שמחליפים את החגים הדתיים. לא בכדי מדברים היסטוריונים על לאומיות כ"מעין דת אזרחית".

עכשיו נשאל: איך בדיוק נראית תנועה לאומית בפועל? כל תנועה לאומית מתאפיינת בחמישה יסודות. יש שפה לאומית אחת, מטופחת ומתוקננת, הנלמדת בבתי הספר. יש טריטוריה הנתפסת כמולדת היסטורית. יש עבר משותף — ניצחונות, חורבנות וגיבורים — המסופר מחדש כסיפור לאומי רצוף, ולעיתים אף כולל מיתוסים מכוננים שלא תמיד מבוססים על מקורות היסטוריים קפדניים. יש סמלים ומוסדות — דגל, המנון, אנדרטאות, חגים לאומיים. ויש שאיפה לריבונות מדינית בטריטוריה הלאומית.

כדאי לשים לב להבחנה חשובה בין שני דפוסים של לאומיות. הדגם האזרחי-מדיני, המיוצג בצרפת, גורס שהמדינה קדמה ללאום. האומה מוגדרת כציבור האזרחים השותפים למסגרת פוליטית אחת וערכיה. לפי הדגם הזה, כל מי שמקבל עליו את חוקי המדינה הוא חלק מהאומה — לא משנה מוצאו, שפתו או דתו. הדגם האתני-תרבותי, שאפיין את הגרמנים, האיטלקים ועמי מזרח אירופה, הפוך: התודעה הלאומית קדמה למדינה. האומה מוגדרת על פי מוצא, שפה ותרבות משותפים. הדגם הזה אפיין עמים שהיו מפוצלים בין מדינות ושאפו לאיחוד, או עמים שחיו תחת אימפריות רב-לאומיות ושאפו להשתחרר.

הכוח של הרעיון הלאומי הראה את עצמו בצורה הדרמטית ביותר בשנת 1848 — "אביב העמים". גל מהפכות פרץ בו-זמנית בצרפת, במרחב הגרמני והאיטלקי ובאימפריה ההבסבורגית. המהפכנים דרשו בו-זמנית שני דברים: זכויות ליברליות — חוקה, חופש ביטוי — ורצונות לאומיים — איחוד גרמניה, איחוד איטליה, עצמאות עמי האימפריה. המהפכות דוכאו ברובן תוך כשנה, משלושה טעמים: כוחם הצבאי של המשטרים הישנים שהתאוששו, פערים בין שכבות המהפכנים שהיו להם אינטרסים שונים, וניגודים בין תנועות לאומיות מתחרות שתביעותיהן הטריטוריאליות התנגשו זו בזו.

אבל — וזה הפרדוקס שהיסטוריונים אוהבים לנסח — המהפכות "כשלו אך לא הובסו". בטווח הקצר הן נכשלו. בטווח הארוך הן הוכיחו שהלאומיות הפכה לכוח פוליטי שאין להתעלם ממנו. בעשורים שאחרי 1848 השתנתה דרך הפעולה: מהתקוממות עממית ספונטנית אל מדיניות מחושבת של מדינות ומדינאים — כנראה באיחוד איטליה וגרמניה שהתרחש מאוחר יותר.

נסכם: הלאומיות המודרנית לא צמחה יש מאין. היא הייתה פרי של כמה גורמים שזרמו יחד — פילוסופיה, מהפכה, תרבות, כלכלה וחילון — שכל אחד מהם הוסיף שכבה לרעיון. היא שינתה את פני המפה של אירופה, הולידה מדינות חדשות וגם הצית מלחמות. ובטווח הרחוק, היא ממשיכה לעצב את עולמנו עד היום.