תְּנוּעָה לְאֻמִּית מַדְגִּימָה — אִחוּד אִיטַלְיָה

שנת 1815. נפוליון נפל, ואירופה ישבה סביב שולחן גדול בווינה כדי לחלק מחדש את היבשת. כשהתפזר הקונגרס, מה שאנחנו מכירים היום כאיטליה לא היה מדינה, לא היה עם — היה בסך הכול שם על מפה. מדינאי אוסטרי בכיר, מטרניך שמו, תיאר את המרחב הזה כ"ביטוי גאוגרפי" בלבד. כלומר: חצי אי בצורת מגף, ולא יותר מזה. ובכל זאת, בתוך פחות מחמישים שנה, קמה שם ממלכה מאוחדת. בואו נבין איך זה קרה.

אחרי ווינה נחלק המרחב האיטלקי לא פחות משבע יחידות מדיניות נפרדות. בצפון-מערב שכנה ממלכת סרדיניה-פיימונטה — המדינה האיטלקית העצמאית המשמעותית היחידה, עם בירתה טורינו. בצפון-מזרח שלטה האימפריה האוסטרית ישירות על לומברדיה וונציה. במרכז היו דוכסיות קטנות שאוסטריה שלטה בהן בעקיפין, ולצדן מדינת האפיפיור שבמרכזה רומא. ובדרום שלטה שושלת בורבון על ממלכת שתי הסיציליות — נאפולי וסיציליה. מעבר לפיצול המדיני, הפערים הכלכליים בין צפון מתפתח לדרום חקלאי ועני היו עמוקים, ורוב האנשים דיברו ניבים מקומיים ולא שפה אחידה. על פניו — אין כאן חומר לאומה.

ועם זאת, כדאי לעצור ולשים לב לדבר חשוב: תשתית תרבותית משותפת כן הייתה קיימת. השפה האיטלקית הספרותית — זו של דנטה — שימשה כדבק מאחד גם כשאנשים שוחחו ביניהם בניבים שונים. זיכרון רומא העתיקה והרנסנס ריחף כמקור גאווה עצומה. והטריטוריה — אותו חצי אי מוכר בצורת מגף — נתפסה על ידי רבים כמולדת אחת שמחכה לאיחוד. מתוך קרקע תרבותית זו צמחה תנועה שנקראה הריסורג'ימנטו — מילה שפירושה באיטלקית "תחייה מחדש". המטרה: להפוך את הביטוי הגאוגרפי הזה למדינת לאום.

הריסורג'ימנטו פעל בכמה דרכים במקביל. סופרים ועיתונאים הפיצו את רעיון האומה האיטלקית. אגודות סתר ארגנו פעילים. ומעת לעת פרצו מרידות גלויות שניסו להפיל שלטונות. המרידות של 1848 עד 1849 — גל של מהפכות שהסתחרר ברחבי אירופה — הגיעו גם לאיטליה. הן נכשלו. אבל הכישלון הזה לימד שיעור חשוב: תנועה בעלת אידאולוגיה בלבד אינה מספיקה. נדרשים גם כוח צבאי וגם ברית עם מעצמות. ומכאן מגיעים שלושת האישים שהביאו בסופו של דבר לאיחוד.

ג'וזפה מציני היה האידאולוג. הוא חלם על איטליה אחת, רפובליקנית ודמוקרטית, שתקום מלמטה — ממרד עממי. ב-1831 ייסד את תנועת "איטליה הצעירה", שגייסה צעירים ברחבי חצי האי לרעיון הלאומי. מציני נרדף ובילה שנים ארוכות בגלות, אבל הוא הפך את האיחוד לתנועה בעלת שליחות כמעט דתית — אמונה, לא רק פוליטיקה. בלעדיו, הרעיון של "עם איטלקי" כנראה לא היה מגיע ללבבות של מספיק אנשים.

קמילו קאבור היה הדמות ההפוכה — לא המהפכן הלוהט, אלא המדינאי הקר ומחושב. כראש ממשלת פיימונטה מתחילת שנות החמישים, הוא מודרניזציה את הממלכה: בנה מסילות ברזל, חיזק את הצבא, הנהיג משטר חוקתי יציב וחיזק את הכלכלה. הוא הבין שאי-אפשר לשחרר את איטליה בכוח הרצון בלבד — צריך מנוף בינלאומי. ולכן שלח חיילים פיימונטים למלחמת קרים בצד בריטניה וצרפת — לא כי פיימונטה הייתה מעורבת בסכסוך, אלא כדי לרכוש מעמד דיפלומטי. בהמשך כרת ברית חשאית עם נפוליון השלישי שהבטיחה סיוע צרפתי כנגד אוסטריה. הדיפלומטיה של קאבור הייתה לא פחות גורלית מכל קרב.

וג'וזפה גריבלדי היה הכוח שסחף את ההמונים. לוחם חופש כריזמטי שצבר ניסיון גם בדרום אמריקה, גריבלדי היה הגיבור הפופולרי שמציני ניסח בדיבורים וקאבור תכנן בחדרי חדרים. ב-1860 יצא בראש כאלף מתנדבים — כולם לבושי חולצות אדומות, ב"מסע האלף" המיתולוגי — לסיציליה. הם כבשו את כל ממלכת שתי הסיציליות. גריבלדי עצמו נטה בלבו לרפובליקה, כמו מציני. אבל ברגע ההכרעה הוא בחר באחדות הלאומית על פני עקרונות מופשטים — ומסר את השטחים שכבש לידי מלך פיימונטה. זה רגע שכדאי לזכור: גריבלדי העדיף לנצח את האיחוד על פני לנצח את הוויכוח הפנימי.

האיחוד עצמו התגשם בארבעה שלבים עיקריים. ב-1859 נלחמו פיימונטה וצרפת יחד נגד אוסטריה, ניצחו, וסיפחו את לומברדיה. הדוכסיות שבמרכז הצביעו במשאלי עם להצטרף. ב-1860, כאמור, גריבלדי כבש את הדרום. ב-1861 הוכרזה ממלכת איטליה המאוחדת, עם ויקטור עמנואל השני כמלכה הראשון. אבל האיחוד עוד לא היה שלם — ב-1866 ניצלה איטליה את המלחמה הפרוסית-אוסטרית כדי לספח את ונציה, וב-1870, כשהגריזון הצרפתי עזב את רומא, נכנסו הכוחות האיטלקים לעיר ורומא הפכה לבירה.

כשמסתכלים על התהליך כולו, בולטים ארבעה גורמים שהפכו את האיחוד לאפשרי. ראשית, גרעין מדינתי חזק: בלי פיימונטה שסיפקה צבא, משטר חוקתי וכלכלה יציבה, הריסורג'ימנטו היה נותר חלום רומנטי. שנית, שילוב שלושה כוחות משלימים — האידאולוג, המדינאי, ואיש הצבא. כל אחד הביא מה שחסר לשני, וגם כשחלקו ביניהם, הם נחלקו לטובת אותה מטרה. שלישית, ניצול מחושב של נסיבות בינלאומיות: הברית עם צרפת שברה את האחיזה האוסטרית, התמיכה בפרוסיה הניבה את ונציה, ועזיבת הצרפתים פתחה את דלת רומא. הדיפלומטיה לא הייתה פחות חשובה מהחרב. ורביעית, אותה תשתית תרבותית לאומית שהכינה את הקרקע לקבלת האיחוד כאירוע טבעי ומחויב.

אבל חשוב לסיים עם הצד המפוכח של הסיפור. גם אחרי 1870, רוב האיטלקים עדיין דיברו ניבים מקומיים ולא שפה משותפת. הפערים בין צפון לדרום נותרו עמוקים. המשימה לעצב מן האיטלקים עם אחד בפועל נמשכה דורות. הקמת מדינה אינה סוף הדרך — היא רק תחילתה. ואת זה, דווקא, ממחיש המקרה האיטלקי ביפה מכל.