7 דקות · תנ"ך
שנת 1897. שתי ערים, שתי תנועות, שאלה אחת.
בבאזל שבשווייץ כינס תיאודור הרצל את הקונגרס הציוני הראשון. באותה שנה בדיוק, בווילנה שברוסיה, נוסד הבונד — האיגוד הכללי של הפועלים היהודים בליטא, בפולין וברוסיה. שתי התנועות האלה רצו לגאול את היהודים. שתיהן ראו את הסבל, את הפחד, את חוסר הביטחון. אבל התשובה שלהן לאותה שאלה — מה מציל יהודים? — לא יכלה להיות שונה יותר. ובניהן התנהל ויכוח עז, כואב, וחשוב מאוד להבין.
נתחיל עם הויכוח הראשון, שהתנהל בתוך הציונות עצמה. הרצל הגדיר את הבעיה היהודית כך: האנטישמיות המודרנית היא בעיה מדינית. כל עוד לעם היהודי אין טריטוריה משלו, שום השתלבות ושום פילנתרופיה לא תוכל לפתור את המצב. הפתרון שלו היה ברור — צ'ארטר, כלומר ערובה משפטית-בינלאומית שתושג בדיפלומטיה גלויה מול המעצמות, שתאפשר הקמת מדינה ורכוז העם בטריטוריה משלו. לב העניין עבור הרצל היה הצרה הפיסית של ההמונים — המצוקה הכלכלית, חוסר הביטחון, הסכנה היומיומית.
מנגד עמד אחד העם — שמו האמיתי אשר צבי גינצברג — וטען טענה שונה לחלוטין. הבעיה החמורה יותר, לדעתו, איננה צרת היהודים הפיסית, אלא צרת היהדות: משבר הזהות והתרבות בעידן החילון, האמנסיפציה וההתבוללות. גם אם ימצא מקלט לגופם של יהודים, רוחו של העם עלולה להתפורר מבפנים. הפתרון שלו? הקמת מרכז רוחני-תרבותי בארץ ישראל — יישוב איכותי ומגובש שיחדש את התרבות העברית ויקרין על התפוצות שבהן יוסיף לגור רוב העם, בלי שאיפה לרכז שם את כולם.
הביקורת ההדדית הייתה חריפה. אחד העם תקף את הרצל: חיפזון דיפלומטי חסר תשתית, התעלמות מהתוכן היהודי, ובחברה שתיכנן בספרו "אלטנוילנד" — אין כמעט צבע יהודי-תרבותי. הרצל ותומכיו השיבו שהמצוקה הפיסית אינה סובלת דיחוי לטובת תוכניות רוחניות ארוכות טווח. הוויכוח הזה התגלגל לקונגרסים הציוניים ועורר שאלה נוספת: האם ההסתדרות הציונית צריכה לעסוק גם בחינוך ובהחיאת העברית, או להצטמצם בפוליטיקה ויישוב? חוגים דתיים חששו שתרבות חילונית-ציונית תתחרה בחינוך המסורתי, ובשנת 1902 נוסדה תנועת המזרחי — הזרם הדתי בציונות — שדגלה בהגבלת פעילות התנועה לתחום המדיני-יישובי בלבד.
עכשיו נפנה לוויכוח השני — בין הציונות לבונד, וויכוח זה היה עז לא פחות.
הבונד ראה את הבעיה היהודית כבעיה כלכלית-מעמדית. הדיכוי נגרם מסדר חברתי עוול, ורק מהפכה סוציאליסטית ושינוי סדרי הממשל במקומות המושב יוכלו לפתור אותו — לא הגירה לטריטוריה אחרת. עיקרון היסוד של הבונד נקרא דואיקייט — כאן-יות. העתיד של היהודים נמצא כאן, במקום שבו הם חיים, לא בארץ רחוקה. לפיכך תבע הבונד אוטונומיה תרבותית-לאומית לצד מהפכה חברתית: ניהול עצמי של חינוך ותרבות בתוך מדינה רב-לאומית. הבונד גם טיפח את היידיש — שפת ההמונים היהודים במזרח אירופה — כשפת הלאום, בניגוד לעברית שהציונות ביקשה להחיות.
את הציונות תקף הבונד בחריפות: בעיניו הייתה אוטופיה בורגנית, בריחה מהמאבק המעמדי, שיתוף פעולה עם מעצמות שמרניות, ובפועל הפקרה של ההמונים שלא יוכלו להגר. הציונים מצדם השיבו שמהפכה לא תעקור את האנטישמיות, וההתערות בתנועות המהפכניות לא הגנה על יהודים בשעת פרעות. בשנים אלו היה הבונד תנועה המונית עצומה ברחוב היהודי, והתחרות על לב הנוער היהודי הייתה עזה. היו משפחות שנחלקו: אח אחד בבונד, אח שני חלם על ארץ ישראל.
ועכשיו מגיעים לפרשת אוגנדה — אחד הרגעים הדרמטיים ביותר בתולדות הציונות.
באביב 1903 פרצו פרעות קישינב — פוגרום רצחני שבו נרצחו עשרות יהודים, רבים נפצעו ונבזזו. הפוגרום זיעזע את העולם היהודי וחידד את תחושת הדחיפות: המצוקה אינה סובלת דיחוי. במקביל, מאמצי הרצל להשיג מהסולטן העות'מאני צ'ארטר על ארץ ישראל עלו בתוהו. הרצל פנה לבריטניה, ושר המושבות ג'וזף צ'מברליין העלה הצעה ליישוב יהודי אוטונומי בחסות בריטית במזרח אפריקה — היא תוכנית אוגנדה.
בקונגרס הציוני השישי בבאזל, 1903, הציג הרצל את ההצעה לא כתחליף לארץ ישראל אלא כמקלט ללילה — מענה זמני ודחוף להצלת יהודים נרדפים. הסערה שהתחוללה הייתה עצומה. ודווקא כאן מתגלה פרדוקס מדהים: רוב ציריי רוסיה — בני הקהילות שסבלו הכי הרבה מהפרעות — התנגדו בלהט. הם כונו ציוני ציון, ובראשם עמד מנחם אוסישקין. בהצבעה על שליחת משלחת חקירה לאפריקה הצביעו 295 בעד ו-178 נגד, ורבים מהמתנגדים עזבו את האולם מהוממים ומבכים.
כיצד מבינים את הפרדוקס הזה? הרי אלה שסבלו הכי הרבה הם שסירבו למקלט. אבל אולי דווקא בגלל שחוו את המצוקה מקרוב, הבינו שרק ארץ ישראל — מכוח הזיקה ההיסטורית בת אלפי השנים — יכולה להיות פתרון אמיתי. ציונות בלי ציון, לדעתם, אינה ציונות. בלי ארץ ישראל, התנועה מאבדת את נשמתה, את הצידוק ההיסטורי שלה ואת הכוח המגייס שלה.
הקונגרס השביעי בשנת 1905 דחה את ההצעה סופית לאחר שדוח משלחת החקירה היה מאכזב. התנועה הכריזה: הציונות תפעל להתיישבות בארץ ישראל בלבד. תומכי הרעיון הטריטוריאלי, בראשם ישראל זנגויל, פרשו והקימו את ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית — ללא הצלחה של ממש.
מה נזכור מכל זה? שלושה ויכוחים — הרצל מול אחד העם, הציונות מול הבונד, ותומכי אוגנדה מול ציוני ציון — היו בעצם ויכוח אחד גדול: מה הבעיה האמיתית, ומה הפתרון הנכון? האם מדינה, מהפכה, או תרבות? האם לברוח, להילחם, או לבנות? כדאי להישאר עם השאלות האלה, כי הן לא רק שאלות היסטוריות — הן שאלות על זהות, על שייכות, ועל מה שמחזיק עם ביחד.