הַיִּשּׁוּב בְּמִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הָרִאשׁוֹנָה

שנת 1914. תחשבו רגע על המציאות הזאת: אתם יהודים שגרים בתל אביב הצעירה, נתינים רוסים, ופתאום האימפריה העות'מאנית מכריזה מלחמה על רוסיה. מהיום, אתם נחשבים לאזרחי מדינת אויב. השלטון דורש מכם לבחור — להתעתמן, כלומר לקבל נתינות עות'מאנית ולהתגייס לצבאה, או להיגרש מהארץ שבניתם. הדילמה הזאת לא הייתה תאורטית. היא עמדה בפני עשרות אלפים מבני הישוב היהודי, והתשובות שניתנו לה עיצבו את גורל הציונות לשנים רבות.

ערב המלחמה מנה הישוב היהודי בארץ ישראל כשמונים וחמישה אלף נפש. הישוב היה מחולק לשניים. הישוב הישן, שחי בעיקר מכספי תמיכה שהגיעו מקהילות יהודיות בחוץ לארץ, לצד הישוב החדש, שצמח מהעליות הראשונה והשנייה ונשען על חקלאות יצוא, פרדסנות ויקבים, ועל קשר רצוף עם התנועה הציונית באירופה. רוב בני הישוב היו נתינים זרים, בעיקר רוסים, וחייהם התנהלו בזכות הקשרים עם אירופה. באוקטובר 1914 הצטרפה האימפריה העות'מאנית למלחמה לצד גרמניה, כנגד בריטניה, צרפת ורוסיה. ברגע אחד מצא עצמו הישוב בצד שמנגד למדינות שבהן חי רוב יהודי העולם ומהן הגיעה תמיכתו — וזה בדיוק מה שהפך אותו לפגיע במיוחד.

עם פרוץ המלחמה ביטלו העות'מאנים את הקפיטולציות, שהיו זכויות יתר שהגנו על נתיני חוץ בשטחה של האימפריה. עכשיו לא הייתה הגנה. נתינים של מדינות אויב, ובראשם יהודים בעלי נתינות רוסית, נדרשו לבחור. אלפים גורשו או נמלטו למצרים. השלטון פירק מסגרות ציוניות, אסר על שימוש בסמלים ציוניים, הגביל את השימוש בעברית במסמכים ציבוריים, והחרים נשק שנמצא בידי יהודים. מנהיגים כדוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי גורשו מהארץ. ואז, באביב 1917, הגיע שיא הגירושים: ג'מאל פחה גירש את תושבי יפו ותל אביב צפונה. אלפים נעקרו מבתיהם, וחלקם מתו בנדודיהם ממחלות ומרעב.

מנהיגי הישוב שנשארו עמדו בפני בחירה קשה מאוד. רוב ההנהגה הרשמית הטיפה לקבל את הנתינות העות'מאנית — אפילו אם הדבר כלל גיוס לצבא האימפריה. הנימוק היה ברור: עדיף להישאר בארץ תחת כל תנאי, מאשר לאבד את האחיזה בה לגמרי. גירוש מלא יכול היה לחסל את הישוב שנבנה בדם ובזיעה במשך דורות.

אך המלחמה הכתה קשה גם מבפנים. הים נסגר למסחר, ויצוא הפרדסים והיין קרס. כספי התמיכה מאירופה כמעט פסקו. הבנקים הגבילו משיכות. השלטון העות'מאני הטיל גיוסי כפייה, גם לפלוגות עבודה, והחרים בהמות, תוצרת ורכוש לצרכי הצבא. בשנת 1915 הכתה מכת ארבה קשה שהחריבה יבולים שלמים, ורעב ומחלות כגון טיפוס וכולרה הפילו חללים רבים. בסוף המלחמה הצטמק הישוב מכשמונים וחמישה אלף נפש לכחמישים וחמישה עד שישים אלף — כשליש פחות. גורם הצלה מרכזי היה סיוע יהדות ארצות הברית, שנותרה ניטרלית עד אביב 1917. כספים ומזון הועברו דרך שגריר אמריקה בקושטא, הנרי מורגנטאו, ודרך ארגוני סיוע יהודיים.

על רקע המצוקה הזאת, ובצל הפחד מגורל דומה לזה שסבלו הארמנים — שנרצחו בהמונים בידי השלטון העות'מאני — גיבשה קבוצה קטנה סביב האגרונום אהרון אהרונסון מזכרון יעקב הכרעה שונה לחלוטין. אהרונסון ואנשיו האמינו שעתיד הישוב תלוי בניצחון בריטי, ולכן יש לפעול לטובתו באופן פעיל. כך נולדה רשת ניל"י, שאספה מידע צבאי על הצבא העות'מאני בארץ והעבירה אותו למודיעין הבריטי במצרים, בין השאר דרך ספינת קשר מול חוף עתלית. תחנת הניסיונות החקלאית של אהרונסון שימשה כבסיס לרשת.

ההנהגה הרשמית של הישוב הסתייגה בחריפות. הריגול נתפס כהימור מסוכן שעלול להמיט על הישוב כולו ענישה קולקטיבית — ודוגמת הארמנים עמדה לנגד העיניים. אנשי ניל"י, לעומת זאת, טענו שדווקא הפסיביות היא שמסכנת את הישוב, ושסיוע לבריטים יקנה ליהודים מעמד ביום שאחרי. חשוב לשים לב לנקודה עמוקה כאן: שני הצדדים שאפו לאותה מטרה — להגן על עתיד הישוב היהודי בארץ. המחלוקת לא הייתה על הסוף אלא על הדרך. בסתיו 1917 נחשפה הרשת לאחר שיונת דואר נושאת מסר מוצפן נתפסה בידי העות'מאנים. שרה אהרונסון נעצרה, עונתה קשות ושלחה יד בנפשה. אבשלום פיינברג נהרג בשנת 1917. יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד הוצאו להורג בדמשק. החשיפה העמיקה את המחלוקת בישוב — מחלוקת שנמשכה בזיכרון הישראלי עשרות שנים.

בין הפליטים והגולים שחיו במצרים התגבש כיוון אחר של אקטיביזם. יוסף טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי פעלו להקמת יחידות עבריות בצבא הבריטי, מתוך תפיסה שדם שיישפך למען שחרור הארץ יקנה לעם היהודי זכות מדינית עליה בתום המלחמה. בשנת 1915 הוקם גדוד נהגי הפרדות של ציון ממתנדבים בין מגורשי הארץ. טרומפלדור שירת בו כקצין, והגדוד שירת בחזית גליפולי בתובלת אספקה תחת אש. בשנת 1917 אישרה בריטניה הקמת גדודים עבריים, שבהם שירתו בן-גוריון ובן-צבי לאחר שהתנדבו מאמריקה אחרי גירושם. גם בשאלת הגדודים נחלק הישוב: תומכי ההתנדבות ראו בה מנוף מדיני; מתנגדיהם חששו לגורל היהודים שנשארו תחת שלטון עות'מאני, וסברו שאסור לקשור את גורל הישוב בבריטניה לפני שהוכרעה המלחמה.

בשלהי 1917 כבשו כוחות בריטניה בפיקוד הגנרל אלנבי את דרום הארץ, ובדצמבר אותה שנה נכנס אלנבי לירושלים. בספטמבר 1918 הושלם כיבוש הארץ כולה, וארבע מאות שנות שלטון עות'מאני הגיעו לקיצן. באותה שנה גורלית פורסמה הצהרת בלפור, שבה התחייבה בריטניה פומבית לבית לאומי יהודי בארץ ישראל — התחייבות שעוגנה בשנים הבאות במשטר המנדט הבריטי.

הישוב יצא מהמלחמה מוחלש ומדולדל. שליש מתושביו נעלמו — גורשו, ברחו, מתו. הכלכלה הייתה בשפל. אך לתוך מציאות מדינית חדשה לחלוטין. הכיבוש הבריטי והצהרת בלפור פתחו אפשרות שלא הייתה קיימת לפני כן. נזכור את הפרדוקס הזה: שפל דמוגרפי וכלכלי מצד אחד, ופתח מדיני שלא היה כמוהו מצד שני — אלה הם שני פניה של מלחמת העולם הראשונה בעיני הישוב היהודי בארץ ישראל.