הַצְהָרַת בַּלְפוּר

דמיינו מכתב קצר, בן שלושה פסקאות בלבד, שנכתב בלונדון בנובמבר 1917. הוא קצר מדף אחד, ובכל זאת הוא שינה את מפת המזרח התיכון, עורר מחלוקת שנמשכת עד היום, והיה לאחת המסמכים הדיפלומטיים השנויים ביותר במחלוקת בהיסטוריה המודרנית. זוהי הצהרת בלפור. לפני שנצלול לתוך המילים עצמן, כדאי להבין את העולם שבתוכו היא נולדה — כי הצהרות גדולות אף פעם לא נופלות מהשמיים.

בשנת 1917 הייתה מלחמת העולם הראשונה בשיאה. בריטניה נאבקה עם האימפריה העותמאנית על שליטה במזרח התיכון, ואדמת ארץ ישראל, שישבה אז תחת שלטון עותמאני, הייתה נקודה אסטרטגית קריטית. הסיבה ברורה: ארץ ישראל שכנה בסמוך לתעלת סואץ, שהייתה עורק החיים של האימפריה הבריטית ושל הדרך להודו. כיבוש האזור או חסות על ישות ידידותית בו נתפסו בלונדון כהגנה חיונית על האימפריה כולה. זהו הגורם האסטרטגי שעמד ביסוד העניין הבריטי.

אבל האסטרטגיה לא הייתה הסיבה היחידה. בסוף 1917 הייתה רוסיה שקועה במהפכה, והסגר הגרמני הכביד על המאמץ המלחמתי הבריטי. בלונדון קיוו שהצהרה פרו-ציונית תעודד את יהודי רוסיה לתמוך בהמשך הלחימה, ותחזק את התמיכה במלחמה בקרב יהודי ארצות הברית. לכך מצטרפת גם הנקודה הדיפלומטית: הכרזה כזו נתנה לבריטניה עילה לנוכחות בלעדית באזור, בייחוד מול ההסכם החשאי שבו שרטטו בריטניה וצרפת ביחד את חלוקת אזורי ההשפעה. ולצד כל אלה היה גם ממד רגשי-אידאולוגי: מנהיגים בריטים בכירים, ובראשם ראש הממשלה לויד ג'ורג' ושר החוץ בלפור עצמו, גדלו על ברכי הספר הקדוש. הם ראו בשיבת העם היהודי לארצו תיקון היסטורי אמיתי.

לא נשכח גם את האיש שעשה את הרבה מהעבודה מאחורי הקלעים: חיים ויצמן, כימאי יהודי-רוסי שפעל בבריטניה. ויצמן תרם למאמץ המלחמתי הבריטי בפיתוח תהליך לייצור אצטון, ובמשך שנים ארוכות רקם קשרים עם צמרת השלטון הבריטי. הוא שכנע שוב ושוב שהאינטרס הבריטי והחזון הציוני הולכים יד ביד. לצידו פעל נחום סוקולוב, שהשיג הסכמה עקרונית מצרפת ומאיטליה, וכן הלורד רוטשילד.

כעת נגיע ללב העניין: מה בדיוק נאמר בהצהרה? המכתב נשלח מאת שר החוץ הבריטי ארתור ג'יימס בלפור אל הלורד רוטשילד, אחד מראשי הקהילה היהודית בבריטניה, כדי שיעבירו להסתדרות הציונית. בחירת הנמען הזו הייתה משמעותית: ההצהרה קיבלה מעמד חצי-רשמי. היא לא הייתה אמנה בינלאומית, אבל גם לא מסמך פנימי.

ולב ההצהרה? ממשלת בריטניה מודיעה שהיא רואה בחיוב את הקמת "בית לאומי" לעם היהודי בארץ ישראל — ולאו דווקא מדינה. כאן טמון אחד הרגעים המרתקים ביותר לניתוח: המונח "בית לאומי לעם היהודי" היה עמום במכוון. ציונים פירשו אותו כצעד ראשון לקראת מדינה עצמאית; אחרים ראו בו רק מרכז תרבותי או רוחני. הנוסח לא קבע גבולות, לא הבטיח את הארץ כולה, ולא הגדיר מנגנון ביצוע.

אבל ההצהרה לא עצרה שם. היא כללה שתי הסתייגויות חשובות שחייבים לזכור. הראשונה קבעה שלא ייעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של העדות הלא-יהודיות בארץ ישראל. שימו לב: הניסוח הזה אינו מזכיר את הערבים בשם, וזוהי כשלעצמה נקודה שנויה במחלוקת. השנייה קבעה שלא ייפגעו זכויותיהם ומעמדם המדיני של יהודים בארצות אחרות. הסתייגות זו הוכנסה בלחצו של שר בריטי יהודי בשם אדווין מונטגיו, שחשש שהכרה ביהודים כלאום תערער את מעמדם כאזרחים שווים במדינות מושבם. שתי ההסתייגויות האלה מגלות עד כמה ההצהרה ניסתה לשמש גשר בין עולמות שונים — ועד כמה המשימה הזו הייתה קשה מראש.

אז איך התקבלה ההצהרה בעולם? התשובה תלויה לחלוטין בשאלה למי שואלים. בקרב העולם היהודי-ציוני הייתה התרגשות עצומה. קהילות רבות ערכו עצרות שמחה. ציונים רבים ראו בהצהרה את המסמך המדיני הראשון שמכיר בחלום הציוני — ההישג הגדול ביותר של הציונות המדינית מאז הרצל. אבל לא כל היהודים שמחו: חוגים מתבוללים ואנטי-ציונים חששו שהכרה ביהודים כלאום תפגע במעמדם כאזרחים שווים בארצותיהם. אדווין מונטגיו וחבריו טענו שההצהרה מסכנת את יהודי הגולה.

בקרב העולם הערבי עוררה ההצהרה התנגדות חריפה. לפי הנרטיב הערבי, מעצמה זרה התחייבה על ארץ שרוב תושביה היו ערבים, מבלי להתייעץ אתם כלל. יתרה מזאת, ההצהרה נתפסה כסותרת הבטחות בריטיות קודמות לעצמאות ערבית. הבריטים טענו מנגד שארץ ישראל לא נכללה באותן הבטחות — ומחלוקת פרשנית זו היא מיסודות הסכסוך שממשיך עד היום. לעומת זאת, מעצמות ההסכמה — צרפת, איטליה וארצות הברית — הביעו תמיכה בהצהרה, ונחום סוקולוב הכין קרקע זו מראש.

מה קרה אחרי ההצהרה? בוועידת סן-רמו ב-1920 הוחלט למסור לבריטניה את המנדט על ארץ ישראל, ובשנת 1922 אישר חבר הלאומים את כתב המנדט. הכתב שילב את לשון ההצהרה כמעט כלשונה, והפך בכך את ההתחייבות החד-צדדית למחויבות בינלאומית מחייבת. ואולם העמימות שבנוסח לא פגה: היא ניצבה בלב המתח שאפיין את תקופת המנדט כולה, ומעצבת את הדיון ההיסטורי עד לרגע זה.

חשוב להבין: הצהרת בלפור לא הייתה מסמך שנכתב בחלל ריק. היא הייתה תוצאה של שיקולים אסטרטגיים, תעמולה, אידאולוגיה ועבודה דיפלומטית מתמשכת. הכוח שלה לא היה רק במה שכתוב בה, אלא גם במה שלא כתוב — ובפרשנויות השונות שכל צד ייחס לאותן שלוש פסקאות קצרות. זהו השיעור האמיתי בהצהרת בלפור: מסמך דיפלומטי לא חי רק בשורותיו, אלא בעיניהם של מי שקוראים אותו.