8 דקות · תנ"ך
שנת 1929 שינתה את ההיסטוריה של גרמניה — ובעצם של כל העולם. עד אז הייתה המפלגה הנאצית כוח שולי בפוליטיקה הגרמנית, מפלגה קיצונית שרוב הגרמנים לא לקחו ברצינות. אבל כשקרסה הבורסה בארצות הברית, הגלים הגיעו במהירות לגרמניה שכלכלתה נשענה על הלוואות אמריקאיות. מפעלים נסגרו, משפחות איבדו את פרנסתן, ודור שלם של צעירים מצא עצמו בלי עתיד. האבטלה ההמונית לא הייתה רק משבר כלכלי — היא הייתה גם משבר של אמון. הגרמנים פנו לפוליטיקאים ולא קיבלו תשובות. הממשלות היו קצרות ימים, הפרלמנט שותק, והרחוב הפך לזירת התכתשויות בין בריונים פוליטיים מכל הצדדים.
לתוך הכאוס הזה נכנסה התעמולה הנאצית עם מסר פשוט ומסוכן: יש אשמים ברורים, יש מנהיג חזק, ואפשר להשיב לגרמניה לחם, עבודה וכבוד. הכוח האלקטורלי של המפלגה זינק בבחירות 1930, ובבחירות 1932 הייתה כבר למפלגה הגדולה בריכסטאג — הפרלמנט הגרמני. אבל חשוב לזכור: גם בשיאה לא זכתה המפלגה הנאצית ברוב מוחלט בבחירות חופשיות. בבחירות שנערכו בסוף 1932 אף נחלש כוחה מעט. כלומר, היטלר לא כבש את גרמניה בכוח הנשק, ועם הגרמנים לא בחרו בו בצורה חד-משמעית. מה שקרה ב-30 בינואר 1933 היה שונה לחלוטין: פוליטיקאים שמרנים שכנעו את הנשיא הינדנבורג למנות את היטלר לקנצלר. הם האמינו שיוכלו לרסן אותו מבפנים, לנצל את פופולריותו ולשמור על השליטה האמיתית. זו הייתה טעות הרת אסון. העלייה לשלטון הייתה, אם כן, חוקית לחלוטין — ובדיוק בכך טמון אחד הלקחים החשובים ביותר: כלי הדמוקרטיה יכולים לשמש גם לחיסולה.
ינואר 1933 היה רק ההתחלה. מה שבא אחריו היה תהליך מהיר ומחושב של הרס כל מנגנוני הבלמים וניתוק כל אפשרות להתנגדות. בסוף פברואר 1933, ימים ספורים לפני הבחירות, עלה באש בניין הריכסטאג. המשטר הטיל את האשמה על הקומוניסטים — ולא ברור עד היום בדיוק מה קרה שם — ונוצל את הבהלה להעברת צו חירום שהשעה את זכויות היסוד: חופש הביטוי, העיתונות, ההתאגדות וההפגנה, וחסינות הפרט ממעצר שרירותי. אלפי מתנגדי משטר נעצרו בלילה אחד. ואז, במרץ 1933, באווירה של טרור והפחדה, העביר היטלר ברייכסטאג את חוק ההסמכה — חוק שהעניק לממשלה סמכות לחוקק חוקים בלא הפרלמנט ואפילו בניגוד לחוקה. רק המפלגה הסוציאל-דמוקרטית העיזה להצביע נגד. אם לא שימשה שריפת הריכסטאג ליצירת אווירת חירום ולמעצר מנהיגי האופוזיציה, סיכוייו של חוק ההסמכה לעבור היו נמוכים בהרבה.
מכאן התפתח תהליך שנוהג לכנות אותו גלייכשאלטונג — "תיאום" או כפייה של כל מוסדות החברה לשרות המשטר. האיגודים המקצועיים פורקו ורכושם הוחרם, והעובדים אורגנו מחדש בגוף מטעם המדינה. המפלגות האחרות התפזרו או נאסרו, ובחורף 1933 נחקק חוק שהפך את גרמניה רשמית למדינת מפלגה אחת. העיתונות והרדיו הוכפפו למשרד התעמולה של גבלס. באוניברסיטאות הועלו באש ספרים של סופרים יהודים ומתנגדי משטר. ולאחר פטירת הנשיא הינדנבורג ב-1934, איחד היטלר בידיו את תפקידי הנשיא והקנצלר. חיילי הצבא נדרשו מעתה להישבע אמונים לו אישית — לא לחוקה ולא למדינה. כדאי לזכור שהיו גרמנים שהתנגדו לכל אלה — הסוציאל-דמוקרטים, הקומוניסטים, חברי האיגודים ואנשי דת רבים — ורבים מהם שילמו על כך מחיר כבד.
המשטר שקם נשען על שלוש רגליים משלימות. הרגל הראשונה הייתה הטרור: המשטרה החשאית, הגסטפו, רדפה מתנגדים בעזרת רשת מלשינים נרחבת. ארגון האס-אס הפך לאימפריה של ביטחון פנים. כבר ב-1933 הוקמו מחנות ריכוז — הראשון בדכאו ליד מינכן — שבהם נכלאו בלא משפט מתנגדים פוליטיים. כאן חשוב להבדיל הבדל מהותי: מחנות אלה בשנות השלושים שימשו לכליאה ועבודת פרך — שונים לחלוטין ממחנות ההשמדה שיוקמו בשנות המלחמה למטרה אחרת לגמרי. הרגל השנייה הייתה התעמולה: פולחן מנהיג, עצרות ראווה המוניות, שליטה מלאה בכלי התקשורת, וגיוס הנוער לתנועת הנוער ההיטלראית. הרגל השלישית הייתה הישגים שקנו תמיכה: האבטלה ירדה בזכות עבודות ציבוריות וחימוש מסיבי, וההצלחות במדיניות החוץ נתפסו כהשבת הכבוד הלאומי.
לצד בניין המשטר התקדמה בשלבים מדיניות הרדיפה של יהודי גרמניה — כחצי מיליון איש, פחות מאחוז אחד מהאוכלוסייה, שהיו מהמשולבות שבקהילות אירופה. בשלב הראשון, בין 1933 ל-1935, הייתה ההדרה כלכלית וחברתית: בוכרז חרם ארצי על עסקים של יהודים, יהודים סולקו מהשירות הציבורי, והוגבלו ברפואה, במשפט, בעיתונות ובאוניברסיטאות. מדוע בשלבים ולא במכה אחת? כי שיקולי יציבות פנימית, תגובת העולם, והצטברות לגיטימיות לכל צעד גרמו להקצנה הדרגתית שבה כל שלב בנה על קודמו.
בספטמבר 1935 הגיעה ההקצנה החקיקתית הגדולה: חוקי נירנברג. חוק אזרחות הרייך קבע שרק בני דם גרמני הם אזרחים מלאים — היהודים הפכו לנתינים משוללי זכויות פוליטיות. החוק להגנת הדם הגרמני אסר נישואין וקשרים אינטימיים בין יהודים לגרמנים. תקנות הביצוע הגדירו מיהו יהודי לפי מוצא הסבים — הגדרה גזעית שתפסה גם מומרים ובני משפחות מעורבות. מה שחידשו חוקי נירנברג לעומת מה שבא לפניהם הוא עיגון שלילת האזרחות עצמה בחוק — לא רק הדרה ממקומות מסוימים, אלא מחיקת המעמד המשפטי הבסיסי ביותר, על בסיס גזעי שממנו אין מנוס.
הנקודה שסימנה מעבר לשלב חדש ואלים יותר הייתה ליל הבדולח. בלילה שבין התשיעי לעשירי בנובמבר 1938, בתואנה של נקמה על התנקשות של צעיר יהודי בדיפלומט גרמני בפריז, שוחררו ברחבי גרמניה ואוסטריה פרעות מאורגנות. מאות בתי כנסת הועלו באש, אלפי חנויות ובתים נובזו ונופצו, כמאה יהודים נהרגו, וכשלושים אלף גברים יהודים נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז. המשטר אפילו הטיל על הקהילה היהודית קנס עתק כ"עונש" על הנזק שנגרם לה — מעשה שהפך את הקרבן לאשם. ליל הבדולח ציין מעבר מהדרה ונישול בחסות החוק לאלימות פיזית מאורגנת בחסות המדינה, לעיני הציבור כולו. מעתה לא ניתן היה להתעלם. הדחיקה להגירה הואצה — אך שערי העולם היו נעולים ברובם, ועידת אוויאן מאותו קיץ הסתיימה כמעט ללא תוצאות כשמרבית המדינות סירבו להרחיב את קליטת הפליטים.
בין 1933 ל-1939 עברה גרמניה מרפובליקה דמוקרטית לדיקטטורה טוטליטרית — לא בהפיכה דרמטית אחת, אלא בשרשרת של צעדים שכל אחד מהם נראה אולי כניתן לבלימה, ורק ביחד מגלים את ממדיהם האמיתיים. זהו אחד הדברים החשובים ביותר להבין על התקופה הזו.