מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה וְהַ״סֵּדֶר הֶחָדָשׁ״ — הַגֶּטָאוֹת

שנת 1939. גרמניה הנאצית פולשת לפולין ביום הראשון של ספטמבר, ומלחמת העולם השנייה פורצת. כמה ימים לפני הפלישה חתמו גרמניה וברית המועצות על הסכם אי-התקפה, שכלל בתוכו חלוקה סודית של מזרח אירופה ביניהן. פולין נכבשת תוך שבועות ספורים — מערבה עובר לידי גרמניה, מזרחה לידי ברית המועצות. בשנה שלאחר מכן משתלט המשטר הנאצי על רוב יבשת אירופה, ובאזורים הכבושים הוא מבקש לכונן מה שהוא מכנה סדר חדש — ארגון מחדש של היבשת על פי עקרונות תורת הגזע ולפי האינטרס הגרמני. כדי להבין מה קרה ליהודי אירופה בתקופה זו, נצטרך להבין תחילה את מבנה הכיבוש הנאצי כולו.

המשטר הנאצי יצר מדרג גזעי בין העמים הכבושים. עמי מערב אירופה וצפונה, שנחשבו קרובים דמית לגרמנים, חוו כיבוש קשה — אבל מרוסן יחסית למה שהתרחש במזרח. לעומתם, עמי מזרח אירופה הסלאביים הוגדרו כנחותים בתכלית. עתידם תוכנן כמאגר עבדים ושטח התנחלות גרמני, רעיון שנגזר מהמושג "מרחב המחייה" שהנאצים דגלו בו. פולין זכתה ליחס האכזרי מבין כולן: חלקה המערבי סופח לגוף הרייך, ותושביו הפולנים גורשו מזרחה. ביתר השטח הוקם אזור כיבוש בשלטון גרמני ישיר, שנועד לשמש מאגר כוח עבודה. הכובש ביקש לחסל את פולין כאומה תרבותית — האוניברסיטאות נסגרו, והאינטליגנציה הפולנית — מורים, כוהני דת, משפטנים, קצינים — נרדפה, נכלאה ונרצחה בהמונים. כלכלות האזורים הכבושים נשדדו לטובת מכונת המלחמה: חומרי גלם, תוצרת חקלאית ומיליוני עובדי כפייה הועברו לגרמניה.

בתוך הסדר האכזרי הזה קיבלו היהודים מעמד נפרד ונורא לחלוטין. כבר בספטמבר 1939 הורתה צמרת הביטחון הגרמנית לרכז את יהודי פולין בערים גדולות הסמוכות לצירי רכבת — הוראה שנועדה להקל שליטה, ניצול, ובבוא היום גם העברה למקומות אחרים. פולין לא נבחרה במקרה: בשטחיה חיה הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה — כשלושה מיליון יהודים — והכיבוש הנאצי העניק למשטר שליטה עליהם בסמוך לתשתיות תחבורה מרכזיות. מתוך הוראה זו צמחו הגטאות: רבעים עירוניים סגורים שאליהם נצטוו היהודים לעבור בכפייה, כשהם משאירים מאחוריהם את בתיהם ורכושם. היהודים חויבו בענידת סימן מזהה — סרט זרוע או טלאי בצורת מגן דוד — הוצאו מכלל הכלכלה, נושלו מרכושם וגויסו לעבודות כפייה.

בוורשה, בסתיו 1940, נדחסו מאות אלפים — כשליש מתושבי העיר — לשטח זעיר, שהוקף חומה ונותק מסביבתו. בלודז׳ נסגר הגטו עוד קודם לכן, באביב 1940. ויש כאן פרט שחשוב לשים אליו לב: מי שילם על בניית החומה בוורשה? היהודים עצמם — בכסף שנגזל מהם. זה לא פרט שולי. זה מפתח להבנת הדרך שבה פעל הכיבוש הנאצי: כפה על הנרדפים לממן את כלי הדיכוי שלהם בעצמם.

תנאי החיים בגטאות תוכננו להיות בלתי נסבלים. הצפיפות הייתה קיצונית — משפחות אחדות בחדר אחד. הקצבת המזון הרשמית עמדה על שבריר מן הנדרש לקיום, ורעב מתמיד היה גורם תמותה מרכזי. הצפיפות, הקור והמחסור בסבון, במים חמים ובתרופות הולידו מגפות — בראשן מגפת הטיפוס. בגטאות הגדולים מתו מאות אלפים מרעב וממחלות עוד לפני שהחלו הגירושים למחנות. זו לא הייתה תוצאת לוואי בלתי נמנעת של מלחמה — זו הייתה מדיניות מכוונת של הרעבה.

אך ממש בתוך הגיהינום הזה נאבקו בני הגטו לשמר את חייהם ואת אנושיותם. ילדים זחלו בין פירצות בחומה כדי להבריח אוכל פנימה — מעשי גבורה יומיומיים שקיימו חלק ניכר מהתושבים. ארגוני עזרה הדדית הפעילו בתי תמחוי, בתי יתומים וועדי בתים. בתוך המצוקה שאפו להבטיח שאפילו החלשים ביותר לא יישארו לבדם. בסתר התקיימו לימודים, ספריות, קונצרטים, עיתונות מחתרתית ופעילות דתית — סירוב עמוק להנחת הכובש שניסה לאבד את התרבות היהודית. בוורשה פעל צוות מחתרתי שאסף ותיעד בסתר את קורות הגטו, וטמן את הארכיון באדמה כדי שהעולם ידע. המאבק היומיומי לשמר ערכי אדם, משפחה וקהילה בתנאים שנועדו להשפיל — זה מה שנקרא במחקר ובהוראה "קידוש החיים". לא התנגדות בנשק, אלא עמידה אנושית עמוקה מול ההשפלה.

בראש כל קהילה כפה הכובש מינוי מועצה יהודית — יודנראט — שנצטוותה לבצע את פקודותיו: לספק עובדי כפייה, לגבות קנסות ורכוש, לנהל את חלוקת המזון, הדיור והרווחה בגטו. הדילמות שעמדו בפני חברי היודנראטים היו בלתי אפשריות מיסודן. חלק מהמנהיגים סברו שציות לפקודות הכובש והוכחת תועלת כלכלית ירוויחו זמן ויצילו חיים — בלודז׳ נוסחה גישה זו כ"הצלה באמצעות עבודה". אחרים שאלו אם הציות לא משרת בסופו של דבר את הכובש, כי כל פקודה שבוצעה הקלה על המשטר להמשיך ולדכא. סירוב לפקודות גרר עונש מיידי — לרוב מוות — וענישה קולקטיבית של כל הקהילה. היו בין ראשי היודנראטים שהתפטרו או שילמו בחייהם על סירוב, והיו שנקלעו לשיתוף פעולה הרסני. את הדילמות האלה יש ללמוד בענווה ובהבנת התנאים הבלתי אפשריים — בלי שיפוט קל של מי שיושב בביטחה. האחריות לכל המצוקה מוטלת על המשטר הנאצי שיצר אותה.

ביוני 1941 פלשה גרמניה לברית המועצות, בניגוד להסכם אי-ההתקפה ביניהן. המלחמה במזרח הוגדרה מראש כמלחמת השמדה אידיאולוגית, ובעקבות הצבא הפולש נעו יחידות מבצע מיוחדות שרצחו יהודים בירי המוני — קהילות שלמות — בסיוע כוחות מקומיים. זה היה שלב חדש ומחריד: המשטר הנאצי עבר מהתעללות, נישול וכליאה אל רצח המוני ישיר. כל הרחבה של המלחמה החידה את המדיניות. הגטאות שהוקמו כפתרון ביניים — בטרם גובשה מדיניות סופית — הפכו בדיעבד לתחנה בדרך אל ההשמדה.

ולכן, כשבואו לחשוב על הגטו, כדאי להחזיק שתי נקודות מבט בו-זמנית. מנקודת המבט של המשטר הנאצי: כלי לריכוז, שליטה וניצול — פתרון ביניים שהלך והתקשח עם הרחבת המלחמה. מנקודת המבט של יהודי הגטו: מרחב שבו נאבקו לשמר כבוד אנושי, קהילה וחיים — בתנאים שנועדו לאבד את כל אלה. שתי נקודות המבט הללו אינן סותרות זו את זו; הן יחד מייצרות את התמונה המלאה של מה שהתרחש.