7 דקות · תנ"ך
כדאי להתחיל עם שאלה. דמיינו מצב שבו מישהו מכריח אתכם לבחור — למסור רשימת שמות כדי שאולי חלק מהקהילה יחיה, או לסרב, ולדעת שהרע בכל זאת יקרה, אבל שלא בידיכם. אין תשובה נכונה. זו לא שאלה פילוסופית מופשטת — זה המצב הבלתי-אפשרי שנכפה על חברי היודנראטים בשנות השואה. השיעור הזה לא יביא תשובות — אלא ילמד אותנו להבין את עומק המצוקה.
לפני שנצלל לפרטים, חשוב לקבע עיקרון יסוד שילווה אותנו לאורך כל הדיון: האחריות המלאה והבלעדית לרצח מוטלת על המשטר הנאצי, מנגנוניו ומשתפי הפעולה עמו. לא על "הגרמנים" כעם, ובוודאי לא על הקרבנות. חברי היודנראטים היו בעצמם קרבנות שנלכדו במלכודת שיצרו הרוצחים. כל דיון על היודנראטים מתחיל מהבנה זו, וגם מסתיים בה.
עם כיבוש פולין בסתיו 1939, החל המשטר הנאצי לפעול לריכוז היהודים, לנישול רכושם ולאילוצם להתגורר בגטאות. מדיניות זו גבתה חיים רבים ברעב ומחלות, אך עדיין לא הייתה רצח שיטתי מכוון. בתקופה זו כפו שלטונות הכיבוש על הקהילות היהודיות להקים מועצות — יודנראטים — שינהלו את ענייני היהודים ויבצעו את הוראות השלטון. חשוב להדגיש, ולחזור ולהדגיש: לא הייתה זו הנהגה שבחרו היהודים בחופשיות. זה היה מוסד כפוי, שחבריו פעלו תחת איום מתמיד על חייהם.
בשנים 1939 עד 1942 עסקו היודנראטים בניסיון לקיים חיים בתנאים בלתי-אפשריים — חלוקת מזון, דיור, תברואה, בתי חולים ובתי יתומים, ומילוי מכסות עבודת הכפייה. רבים מחברי המועצות פעלו במסירות לרווחת הקהילה, במאמץ לשמר ניצוץ של חיים בתוך מציאות קשה מנשוא. אלה היו אנשים שניסו להציל מה שניתן להציל — לא מעוות מוסר, אלא מי שנזרקו לתפקיד שאיש לא ביקש לשאת.
אז הגיעה נקודת המפנה. ביוני 1941 פלש המשטר הנאצי לברית המועצות, ועמו שונו הכללים מן היסוד. אל אחרי הכוחות הפולשים נשלחו יחידות ירי נייחות — האיינזצגרופן — שתפקידן היה לרצוח יהודים. בתוך שבועות ספורים הם רצחו קהילות שלמות — גברים, נשים, ילדים וזקנים. האתר הידוע ביותר הוא בבי יאר שליד קייב, שם, בסוף ספטמבר 1941, נרצחו עשרות אלפי יהודים בתוך יומיים בלבד. עד סוף אותה שנה נרצחו מאות אלפים בשיטה זו בשטחי ברית המועצות הכבושים. שיטת הירי הייתה השלב הראשון של ההשמדה השיטתית.
בינואר 1942 התכנסו בווילה על שפת אגם ואנזה שבפרברי ברלין כחמישה-עשר בכירים במנגנון הנאצי. חשוב להבין: ועידת ואנזה לא הייתה נקודת ההחלטה היחידה על ההשמדה — הרצח ההמוני כבר התרחש בפועל. זו הייתה ישיבת תיאום בירוקרטית שנועדה להסדיר שיתוף פעולה בין משרדי הממשלה בביצוע התוכנית. הפרוטוקול שנמצא אחרי המלחמה חושף את האופי הבירוקרטי של הרצח — פקידים סביב שולחן, דנים בהשמדת מיליונים כבפרויקט מינהלי. זה אחד הדברים המחרידים ביותר בשואה: לא רק שהייתה אפשרית — היא נוהלה כמו תקציב שנתי.
לאחר שיטת הירי, שנחשבה איטית מדי, הקים המשטר הנאצי מחנות השמדה — כולם בשטח פולין הכבושה. חלמנו החל לפעול בסוף 1941, ובמשך 1942 הופעלו בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה — מחנות שנועדו אך ורק לרצח. אושוויץ-בירקנאו ומיידנק שילבו מחנה ריכוז ועבודה עם מתקני השמדה. אל אושוויץ גורשו בקיץ 1944 מאות אלפי יהודי הונגריה בקצב חסר תקדים — אחד השלבים המאוחרים והנוראים ביותר בשואה. רכבות גירוש הובילו יהודים מרחבי אירופה אל המחנות — לא רק מגטאות פולין, אלא גם מצרפת, מהולנד, מבלגיה, מיוון, מסלובקיה וממדינות נוספות. ההשמדה הייתה פרויקט של יבשת שלמה. בסך הכול נרצחו בשואה כשישה מיליון יהודים — כשליש מהעם היהודי בעולם — ועולם שלם של קהילות, תרבות ויצירה בן מאות שנים נמחה.
ועכשיו אנחנו חוזרים לדילמה שפתחה את השיעור — אבל הפעם היא מוחשית לחלוטין. הדילמה הנוראה הגיעה בשלב הגירושים למחנות ההשמדה, כאשר השלטונות הנאצים דרשו מהיודנראטים לסייע בארגון הגירושים ואפילו להכין רשימות. המצב לא השאיר פתרון מוסרי אחד ונקי. ציות — מתוך תקווה שמסירת חלק תציל את השאר, או שעבודה חיונית תגן על העובדים. סירוב — שמשמעותו ענישה מיידית וביצוע הגירוש בידי הנאצים בדרך אכזרית עוד יותר. או התפטרות, ואפילו התאבדות.
שלושת המקרים שנבחן מייצגים שלוש תגובות שונות לאותה מלכודת. ראש יודנראט ורשה שלח יד בנפשו בקיץ 1942 כאשר נדרש לחתום על גירוש שכלל ילדים. פעולה זו הייתה לו הדרך היחידה לסרב מבלי להאשים יהודי אחר — אחריות אחרונה שנותרה בידיו. ראש יודנראט לודז' בחר בדרך שונה לגמרי: הוא פעל להפוך את הגטו למפעל תעשייתי חיוני, בתקווה שיהודים שמחייתם דרושה למשטר ייחלטו. דרך זו כרכה מחירים מוסריים כבדים, ובסופו של דבר לא מנעה את חיסול הגטו. ובמקביל — היו ראשי מועצות שסייעו בסתר למחתרות, הזהירו מפני גירושים או סירבו למסור רשימות — ונרצחו בגין כך.
שלוש דרכים. שלוש מלכודות. אין ביניהן בחירה "נכונה".
הוויכוח ההיסטוריוגרפי על היודנראטים התנהל בעוצמה אחרי המלחמה. בעשורים הראשונים נשמעה ביקורת קשה, שראתה בשיתוף הפעולה הכפוי של המועצות גורם שהקל על ביצוע הרצח. מנגד, מחקר מקיף שנעשה משנות השבעים הראה את המגוון העצום של ההתנהגויות ואת התנאים הבלתי-אפשריים שבהם פעלו המועצות. הגישה המקובלת כיום במחקר ובחינוך — להבין ולא לשפוט. מדובר במצבי בחירה שאינם בחירה, שנכפו על הקרבנות בידי הרוצחים.
נזכור: איש מאיתנו אינו יכול לדעת כיצד היה נוהג במקומם. רובם של חברי היודנראטים נרצחו בעצמם — לאחר ששירתו את מטרות המשטר הנאצי עד שלא היה בהם עוד צורך. המקום שלנו בדיון הוא מקום של הבנה — לא של שפיטה. הבנה של מה שיצרו הרוצחים, ולמה שנכפה על הקרבנות. זה מה שהיסטוריה מלמדת — לא לפשט, אלא להכיל מורכבות.