8 דקות · תנ"ך
פעם אחת שמענו שאלה שנשמעת תמימה, אבל היא בעצם אחת השאלות הקשות בלימוד השואה: מדוע לא מרדו יותר יהודים? היום נגלה שהשאלה הזאת עצמה מבוססת על הנחה שגויה, ושהתשובה האמיתית מורכבת, עשירה ומכבדת הרבה יותר. בואו נצלול פנימה.
נתחיל ברגע של דמיון. דמיינו מקום שבו אסור ללמד ילדים לקרוא, אסור להתפלל בציבור, ואסור לאכול לשובע. עכשיו דמיינו שמישהו באותו מקום פותח בית ספר בסתר. מישהו אחר מחלק פת לחם לשכן רעב. ואדם שלישי כותב יומן על מה שקורה סביבו. השאלה שצריכה לעלות היא: האם אלה מעשי התנגדות? עד לפני כמה עשורים, רוב ההיסטוריונים היו עונים לא, כי מדדו התנגדות רק בנשק. אבל המחקר כיום אומר דבר אחר לחלוטין, ועל הדבר הזה נדבר תחילה.
הגדרת ההתנגדות התרחבה, ובצדק. כאשר משטר רצחני מבקש לשלול מבני אדם לא רק את חייהם אלא גם את צלם האנוש שלהם, כל פעולה מכוונת לשמירת החיים, הכבוד, התרבות והתקווה היא צורה של התנגדות. מבחינים בין שני סוגים עיקריים. הראשון הוא התנגדות מזוינת, כלומר מרידות ולחימה פרטיזנית. השני הוא מה שמכונה קידוש החיים, כלומר עמידה רוחנית. שתי הצורות ראויות לכבוד, ואין האחת מבטלת את השנייה.
המושג קידוש החיים הפך את המושג המסורתי: אם בעבר נדרש לעיתים היהודי למות על אמונתו, הרי שמול משטר שביקש להמית את כולם, עצם ההיאחזות בחיים ובכבוד האנושי היא הקידוש. חינוך מחתרתי לדוגמה, הוא לא פשוט ניסיון להעביר ידע. במקום שבו החינוך נאסר, לפתוח בית ספר סודי לילדים היה הצהרת תעוזה: הדור הבא יידע, יזכור ויחיה. גם עזרה הדדית הייתה מעשה התנגדות: מטבחים ציבוריים וועדי בתים חילקו מזון לרעבים, ובמקום שבו הרעב שימש כנשק בידי הכובש, היד המושטת לשכן הייתה מחאה ממשית. ואמנות, מוזיקה, שירה וכתיבה הצהירו שהאנושיות שורדת גם בלב חשכה.
דוגמה יוצאת דופן לכך הוא ארכיון עונג שבת. קבוצת כותבים בהנהגת ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום אספה בסתר מסמכים, עדויות ומחקרים על החיים בגטו, וטמנה אותם באדמה בכדי חלב ובתיבות מתכת. חשוב להבין: הם ידעו שיש סיכוי גדול שלא יינצלו. הם פעלו מתוך הכרה שגם אם לא ישרדו, האמת חייבת להגיע לעולם. התיעוד עצמו היה מעשה התנגדות, ניצחון על כוונת הרוצחים למחוק גם את הזיכרון.
ועכשיו לפרק המרכזי: מרד גטו ורשה. בקיץ 1942 גורשו מגטו ורשה כשלוש מאות אלף יהודים אל מחנה ההשמדה טרבלינקה, בגירוש הגדול. כאשר התבררה לנותרים בגטו האמת על יעד הרכבות, התארגנו חברי תנועות הנוער והמחתרת והקימו ארגוני לחימה. בינואר 1943 החל עימות מזוין ראשון שבו הופתעו הכוחות הגרמניים מירי יהודי, והגירוש נעצר זמנית, אירוע שחיזק את רוח הלוחמים.
המרד המלא פרץ בתשעה עשר באפריל 1943, ערב פסח, כאשר נכנסו כוחות האס-אס לגטו כדי לחסלו. כמה מאות לוחמים צעירים נלחמו מתוך בונקרים ובתים בנשק דל שנרכש והוברח בקושי רב. ארגוני הלחימה, הארגון היהודי הלוחם והארגון הצבאי היהודי, ניגשו למערכה בידיעה ברורה שאין להם סיכוי צבאי. מטרתם לא הייתה נצחון צבאי. מטרתם הייתה לבחור את דרך מותם, להציל את כבוד העם ולהשמיע מחאה לעולם. הכוחות הנאציים נאלצו לשרוף את הגטו בית אחר בית כדי לדכא את המרד, שנמשך כחודש ימים, התקוממות עירונית ראשונה בהיקף כזה באירופה הכבושה. מרד גטו ורשה הפך לסמל מרכזי של הגבורה היהודית, ויום הזיכרון לשואה ולגבורה בישראל נקבע בסמיכות למועד פריצת המרד.
חשוב לדעת שמרידות התרחשו גם בגטאות אחרים. בביאליסטוק פרץ מרד באוגוסט 1943 עם תחילת חיסול הגטו. בווילנה פעלה מחתרת לוחמת שהייתה מהראשונות שהבינו שהרצח אינו מקומי אלא תכנית השמדה כוללת. היא קראה שלא ללכת אל המוות בלא מאבק, ומשלא התאפשר מרד בגטו, יצאו רבים מחבריה אל היערות. ואפילו במחנות ההשמדה עצמם פרצו מרידות: בטרבלינקה באוגוסט 1943, בסוביבור באוקטובר 1943, ובאושוויץ-בירקנאו באוקטובר 1944 התקוממו אסירי הזונדרקומנדו ופוצצו אחד ממתקני הרצח. העובדה שמרידות פרצו גם במקום שנראה כשיא חוסר האונים מלמדת על עוצמת רצון ההתנגדות שדחף בני אדם לארגן פעולה גם בתנאים הבלתי אפשריים ביותר.
ומה עם הפרטיזנים? עשרות אלפים של יהודים נמלטו מגטאות וממחנות אל יערות מזרח אירופה, ולחמו ביחידות פרטיזניות. דרכם הייתה קשה כפליים: נוסף על תנאי היער, הרעב והמרדפים, נתקלו לא פעם בעוינות ואנטישמיות גם מצד חלק מיחידות הפרטיזנים הלא-יהודיות, ולעיתים הותנתה קבלתם בהבאת נשק. חלק מהיחידות הפרטיזניות היהודיות ראו ביעודן לא רק לחימה אלא גם הצלה. מחנות המשפחה ביערות, שהידוע בהם הציל למעלה מאלף יהודים זקנים, נשים וילדים, פעלו לצד פעילות לחימה. אם היחידות הללו היו מתרכזות אך ורק במטרות צבאיות, הן היו מוותרות על אחריות הצלת חיי אנשים שאינם מוכשרים ללחום. הבחירה הזאת, לשאת בנטל הכפול, אומרת דבר עמוק על ערכיהם.
ועכשיו שאלה שראוי לעצור עליה. מדוע לא קמו מרידות ממש מכל מקום ומכל קהילה? כדאי לזכור שלושה גורמים מרכזיים. ראשית, הפרטיזן או הלוחם לא סיכן רק את עצמו. המשטר הנאצי הפעיל ענישה קולקטיבית אכזרית, על מעשה של יחיד שילמו בחייהם מאות, ולעיתים משפחות וקהילות שלמות. זאת הייתה דילמה מוסרית אמיתית ועמוקה, ולא ביטוי של פחדנות. שנית, מערכת ההונאה הנאצית הסתירה עד שלב מאוחר את יעד הגירושים. רבים לא יכלו לדעת, וקשה היה להאמין, שמדובר ברצח כולל. ושלישית, הרעב, התשישות, הבידוד מהסביבה והיעדרו של נשק הוסיפו לקושי בצורה שקשה לנו לדמיין ממרחק של שמונים שנה.
לכן ההיסטוריוגרפיה כיום דוחה את ניגון ההאשמה. השאלה הראויה אינה מדוע לא מרדו רבים יותר. השאלה הראויה היא: כיצד בכלל קמו מרידות בתנאים כאלה? והתשובה על השאלה הזאת, בכל צורותיה, מהנשק ועד הפתק הכתוב, מהמרד ועד כוס המרק שחולקה לשכן, היא עדות לעוצמה האנושית שגם חשכה כזאת לא הצליחה לכבות לחלוטין.