7 דקות · תנ"ך
פעם אחר פעם, כשמדברים על השואה, עולות בראשנו תמונות מפולין, מגרמניה, מהונגריה. אבל יש פרק שלם שנשאר שנים רבות בצל, פרק שמגיע הגיע הזמן להכיר: מה קרה ליהודים שחיו בצפון אפריקה כשמלחמת העולם השנייה הגיעה לחופיהם. ערב המלחמה חיו במרוקו, באלג'ריה, בתוניסיה ובלוב כחצי מיליון יהודים, קהילות עתיקות ששורשיהן נטועים עמוק במאות ואלפי שנים. בואו נצלול לתוך הסיפור שלהם.
ביוני 1940 הוכרעה צרפת בידי גרמניה הנאצית. מתוך החורבות קם בצרפת משטר וישי, ממשל שיתוף פעולה שמינהל בצייתנות את מדיניות ברלין. מה שאנשים רבים לא יודעים הוא שמשטר וישי שלט גם במרוקו, בתוניסיה ובאלג'ריה. ולוב, שכנתה ממזרח, הייתה אז מושבה איטלקית תחת השלטון הפאשיסטי של מוסוליני.
כבר באוקטובר 1940, חודשים ספורים אחרי נפילת צרפת, פרסם משטר וישי את תקנון היהודים. חוק זה הגדיר מי הוא יהודי על בסיס גזעי, הרחיק יהודים ממשרות ציבוריות, מקצינות בצבא, מעיתונות ומהמקצועות החופשיים, וקבע מכסות קבלה מצומצמות בבתי הספר ובאוניברסיטאות. נקודה חשובה ביותר להבין: וישי פעל כאן ביוזמתו שלו, ללא לחץ גרמני וללא נוכחות כיבוש גרמני באזור. זו לא הייתה פקודה מברלין שנאלצו לציית לה. זה היה משטר שבחר לרדוף יהודים מרצונו.
באותו חודש עצמו בוטל גם צו כרמייה, הצו שהעניק ליהודי אלג'ריה אזרחות צרפתית כבר משנת 1870. בבת אחת, עשרות אלפי יהודים שהיו אזרחי צרפת לכל דבר, דוברי צרפתית, ששרתו בצבא הצרפתי, הפכו לנתינים חסרי מעמד. חשוב להבין את הטלטלה האנושית: משפחות שהרגישו עצמן צרפתיות בכל רמ"ח אבריהן נמחקו ממרשם האזרחים כאילו לא היו.
אחרי האיסורים המשפטיים הגיע הנישול הכלכלי. ילדים סולקו מבתי הספר, מורים ופקידים פוטרו, ועסקים ורכוש הועברו לידיים לא יהודיות. זו לא הייתה רק אפליה על הנייר, אלא שבירה שיטתית של החיים היומיומיים. ובשולי הסהרה הקים שלטון וישי מחנות עבודה בכפייה. אליהם נשלחו בין היתר יהודים זרים ופליטים, כולל יהודים שהתנדבו לשרת בצבא הצרפתי לפני המלחמה, ועתה הועסקו בסילול מסילת רכבת חוצת סהרה בתנאי חום מדברי, רעב, מחלות והתעללות.
בלוב המצב היה שונה בהיבטים מסוימים אך אכזרי לא פחות. חוקי הגזע הפאשיסטיים הוחלו שם כבר מ-1938. עם הגברת הלחימה בחזית המדבר, ב-1942, הוציא השלטון האיטלקי פקודת פינוי על יהודי חבל קירנאיקה. אלפים מהם נשלחו למחנה ג'אדו שבדרום המדינה. בתוך החומות שררו צפיפות נוראה, רעב ומגפת טיפוס. כמה מאות כלואים מתו שם. זהו האסון הכבד ביותר שפקד קהילה יהודית בצפון אפריקה במהלך המלחמה, ועדיין מעטים מכירים את שמו.
ועכשיו לפרק האחרון והמחריד ביותר שהתחולל באזור: תוניסיה. בנובמבר 1942, בעקבות נחיתת כוחות בעלות הברית ממערב, הגיבו הגרמנים במהירות ושלחו כוחות לתוניסיה כדי לחסום את ההתקדמות. תוניסיה הייתה הארץ היחידה בצפון אפריקה שחוותה כיבוש גרמני ישיר. ועם הכיבוש הגיעה גם יחידת אס-אס.
מה שקרה ביושביה היהודים היה ברור ומחריד. כחמשת אלפים גברים יהודים נלקחו למחנות עבודת כפייה בקרבת קווי החזית, שם עבדו בביצורים בזמן שהפצצות נפלו מסביב. עשרות מתו בתוך המחנות ובהפצצות. על הקהילות הוטלו קנסות כספיים כבדים שהוטלו בדרך של אחריות קולקטיבית, מנהיגים נלקחו כבני ערובה, רכוש הוחרם, ובמקומות מסוימים נכפתה על היהודים ענידת טלאי צהוב. בודדים גורשו לאירופה. הכובש הנאצי הביא עמו לתוניסיה בדיוק את אותה אידיאולוגיה רצחנית שהחריבה את יהדות אירופה. במאי 1943, עם כניעת הכוחות הגרמניים והאיטלקיים בתוניסיה, הוסרה הסכנה מעל יהודי צפון אפריקה כולה, שנתיים לפני תום המלחמה באירופה. ורק בגלל שהנצחון הגיע מוקדם יחסית, לא הובשלו צעדים מרחיקי לכת יותר.
כדאי לעצור כאן ולחשוב על הצלע הנוספת של הסיפור: מבצע לפיד. בנובמבר 1942 נחתו כוחות אמריקאים ובריטיים בחופי מרוקו ואלג'ריה. בעיר אלג'יר סייעה לנחיתה מחתרת מקומית קטנה, ורוב חבריה היו צעירים יהודים שהשתלטו בליל הנחיתה על נקודות מפתח בעיר. מעשה אמיץ שהקל על הנחיתה ויש לזכור אותו.
אבל השחרור לא היה שלם מיד. גם אחרי שבעלות הברית דרכו על האדמה, חוקת וישי המשיכה להיות בתוקף עוד חודשים. צו כרמייה הוחזר ליהודי אלג'ריה רק בסוף 1943, אחרי לחץ ציבורי ובינלאומי. שיחרור לא בא ביום אחד.
ועכשיו להשוואה חשובה לבגרות: בתוניסיה שלטה אידיאולוגיה נאצית עם עבודת כפייה פיזית, גירוש ואיום השמדה ממשי. באלג'ריה, לעומת זאת, הייתה חוקת גזע, נישול והדרה, אך לא כיבוש נאצי ישיר. ההבדל מהותי, אף שסבל קיים בשני המקרים.
מה ניתן לומר בסוף על הגדול ביותר של שאלות: מדוע לא הייתה בצפון אפריקה השמדה שיטתית כמו באירופה? הגורמים היו נסיבתיים בעיקרם. משך הכיבוש הגרמני הישיר היה קצר. האזור היה מרוחק ממרכזי הרצח באירופה. ונצחון בעלות הברית בצפון בא מוקדם יחסית. אבל חשוב להדגיש: אין בכך להמעיט מהסבל שנגרם. ויש לזכור שאם הייתה הכרעה אחרת, אם הנאצים היו מנצחים את מערכת צפון אפריקה, הסכנה ליהודים שם הייתה ממשית ומוחשית לחלוטין.
ולסיום, נקודה על זיכרון. במשך עשורים עמד סיפורם של יהודי צפון אפריקה בשולי הזיכרון הישראלי של השואה, שהתמקד בטבעיות ביהדות אירופה. ניצולים מצפון אפריקה התקשו לעיתים לזכות בהכרה בסבלם. מאז שנות התשעים חלה תפנית: המחקר ההיסטורי העמיק, מוסדות ההנצחה שילבו את הפרשה בתערוכות ובהוראה, וזכאותם של נרדפי צפון אפריקה להכרה עוגנה גם בהסדרים רשמיים. הכללת הפרק הזה בתוכנית הלימודים משקפת הבנה עמוקה: השואה הייתה מתקפה על העם היהודי כולו, על כל קהילותיו ותפוצותיו, וזיכרונה השלם חייב להקיף גם את קהילות המזרח וצפון אפריקה.