8 דקות · תנ"ך
פרק זה עוסק באחת התקופות הדרמטיות ביותר בתולדות הציונות — השנים שבין תום מלחמת העולם השנייה לבין הקמת המדינה. נדבר על ההעפלה, על תנועת המרי העברי, ועל הדרך שבה הצליח הישוב להפוך כישלון פיזי לנשק מדיני חד. כדאי להיות עם אצבע על הדופק, כי הקצב כאן מהיר — ואנחנו הולכים לכסות הרבה תוך זמן קצר.
נחזור לרגע למאי 1939. בריטניה פרסמה מסמך שנקרא הספר הלבן, ושינה את כללי המשחק לחלוטין. שלושה עקרונות עמדו במרכזו: ראשית, הגבלת העלייה היהודית לשבעים וחמישה אלף עולים בלבד על פני חמש שנים — ואחר כך עלייה רק בהסכמה ערבית. שנית, הגבלות חמורות על רכישת קרקעות. שלישית, הבטחה להקים מדינה אחת שבה היהודים יהיו מיעוט של כשליש בלבד. מבחינת הישוב, זו הייתה בגידה: הפרת רוח המנדט, נסיגה מהצהרת בלפור, ומעל לכול — סגירת שערי הארץ בפני יהודי אירופה בדיוק ברגע הסכנה הגדולה ביותר.
דוד בן גוריון ניסח אז את קו הפעולה בצורה שהפכה למפורסמת: להילחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן, ולהילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה. שני מאבקים בו זמנית, בשני חזיתות. לא היה בכך פרדוקס — הייתה בכך הכרה מציאותית שאין ברירה.
המלחמה נגמרה בקיץ 1945, ועמה הגיעה תקווה שמדיניות הספר הלבן תבוטל. מפלגת הלייבור עלתה לשלטון בבריטניה לאחר שהבטיחה לפני הבחירות לבטל אותו. אבל שר החוץ ארנסט בוין לא קיים את ההבטחה. מדוע? כי שיקולי נפט, המרחב הערבי והמעמד הבריטי האסטרטגי במזרח התיכון גברו על כל שיקול אחר. מבחינת בוין, לשמור על קשרים טובים עם המדינות הערביות היה חשוב יותר מאשר לעמוד בהתחייבות פוליטית.
בינתיים, מאות אלפי ניצולי שואה שהו במחנות עקורים — רבים מהם על אדמת גרמניה עצמה. הנשיא האמריקאי טרומן קרא להתיר כניסתם של מאה אלף עקורים לארץ ישראל מיידית. ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית שישבה ב-1946 המליצה אף היא על מאה אלף רישיונות עלייה. אבל בוין הציב תנאי שהיה מנוע מלכתחילה: הוא דרש שקודם יפורקו הכוחות החמושים בארץ. בלי פירוק נשק — אין עלייה. ההמלצה לא יושמה.
בנובמבר 1945, לנוכח ההמשך הצפוי של מדיניות הספר הלבן, התגבשה מסגרת חדשה: תנועת המרי העברי. זה היה משהו שלא הכיר עד אז — תיאום בין שלושה ארגונים חמושים שפעלו עד אז בנפרד ולעיתים אף ביריבות: ההגנה עם הפלמח, האצל והלחי. לראשונה פעלו יחד, באישור מוסדות הישוב.
הפעולות שביצעו יחד לא היו סמליות. בליל הגשרים, ביוני 1946, פגע הפלמח באחד עשר גשרים בלילה אחד — פגיעה שניתקה סמלית ומעשית את הארץ מסביבתה. לפני כן שוחררו מעפילים כלואים ממחנה עתלית, שותקה רשת מסילות הברזל, ונפגעו תחנות משטרת החופים. בריטניה הרגישה את המאבק על גופה.
התגובה הבריטית הגיעה עם השבת השחורה, ב-29 ביוני 1946: עוצר כללי, מעצר של כמעט אלפיים ושבע מאות אנשים ובהם ראשי הסוכנות היהודית, חיפושי נשק ביישובים ובקיבוצים — ובקיבוץ יגור אף נמצא סליק גדול. ההנהגה נכלאה בלטרון. אבל השבת השחורה לא שברה את המאבק — היא העמיקה את המחלוקת הפנימית בישוב על אופן המאבק הנכון.
שלושה שבועות לאחר מכן, ב-22 ביולי 1946, פוצץ האצל את האגף הדרומי של מלון המלך דוד בירושלים — המקום שבו שכנו מזכירות ממשלת המנדט והמפקדה הצבאית הבריטית. תשעים ואחד בני אדם נהרגו — בריטים, ערבים ויהודים כאחד. הנהגת הישוב גינתה את הפיצוץ בפומבי. הפגיעה הקשה בנפש, הסערה שעורר האירוע בעולם, והויכוח הפנימי שפרץ בעקבותיו — כל אלה האיצו את התפרקות תנועת המרי.
עד קיץ 1946 פרשה ההגנה מן התיאום, ותנועת המרי התפרקה לאחר כתשעה חודשים. מכאן נפרדו הדרכים: ההגנה בחרה במאבק צמוד שמרכזו העפלה והתיישבות, כאשר הכוח החמוש משרת ומגן עליהן. האצל והלחי המשיכו במרד חמוש מתמשך נגד השלטון הבריטי. שני המסלולים האלה היו נושא לויכוח עקרוני שליווה את הישוב עד קום המדינה.
ועכשיו נגיע לאחת הנקודות החשובות ביותר להבנת התקופה — ההעפלה. בשנים 1945 עד 1948 ארגן המוסד לעלייה בי של ההגנה, בסיוע שליחים מהארץ ותנועות נוער, עשרות הפלגות עם עשרות אלפי מעפילים — רובם המכריע ניצולי שואה. הצי הבריטי יירט את רוב הספינות. בתחילה נכלאו המעפילים במחנה עתלית; מאוגוסט 1946 גורשו למחנות מעצר בקפריסין, שם הוחזקו מאחורי גדרות תיל כחמישים אלף איש.
כאן נכנס הפרדוקס הגדול: דווקא הגירוש הפך את ההעפלה לנשק. כי תמונות של ניצולי שואה הנאבקים בחיילים בריטים ומגורשים שוב אל מאחורי גדרות תיל — זיעזעו את דעת הקהל בעולם, ובמיוחד את יהדות ארצות הברית. ההעפלה ניצחה דווקא מהכישלון הפיזי.
השיא של התהליך הזה היה יולי 1947 — פרשת ספינת אקסודוס. הספינה הפליגה מצרפת עם כארבעת אלפים וחמש מאות מעפילים, כולם כמעט ניצולי שואה. שמה — אקסודוס, יציאת אירופה תשז — נבחר בכוונה כדי להעצים את המסר המדיני. הבריטים השתלטו עליה בכוח מול חופי ארץ ישראל, תוך הרוגים ופצועים. ואז עשו משהו שסטה מהנוהג הרגיל: במקום לשלוח את המעפילים לקפריסין, הם שלחו אותם חזרה לצרפת. המעפילים סירבו לרדת. הסירוב משך תשומת לב עולמית אדירה. לבסוף לקחו אותם הבריטים לנמל המבורג שבגרמניה — והורידו אותם בכוח.
גירוש ניצולי שואה חזרה לאדמת גרמניה נתפס בעולם כשערורייה מוסרית. אבל מה שהפך את פרשת אקסודוס לחריגה בחשיבותה הוא עובדה אחת: חברי ועדת אונסקופ — ועדת החקירה הבינלאומית שהאו"מ שלח לארץ — שהו כאן בדיוק באותה עת. חלק מהם ראו בעיניהם את המעפילים יורדים בכוח בנמל חיפה. הפרשה נחשבת לגורם שהשפיע על מסקנות הוועדה.
ועכשיו חשוב להבין את ההיגיון השלם של התקופה. עד תחילת 1947 נקלעה המדיניות הבריטית למבוי סתום. כמאה אלף חיילים הוחזקו בארץ קטנה, בעוד בריטניה שקועה במשבר כלכלי חמור לאחר המלחמה. מעגל הפעולות והתגובות הקצין — כולל לקאות ותליות של אנשי אצל, ותליית שני סמלים בריטים בתגובה. הביקורת הבינלאומית גברה. בפברואר 1947 הודיע בוין כי בריטניה מעבירה את שאלת ארץ ישראל לידי האומות המאוחדות — צעד שפתח את הדרך לוועדת אונסקופ ולתוכנית החלוקה.
כדאי לזכור את כל זאת ביחד: ספר לבן שסגר את השערים, ניצולי שואה שמחכים במחנות, העפלה שהפכה כישלון לנשק, מרי שהתאחד ופרק, ובסוף — בריטניה שנסוגה לגמרי ומעבירה את השאלה לאו"מ. כל אחד מהאירועים האלה מחובר לאחר, וביחד הם מסבירים איך הישוב — ישוב קטן, ללא מדינה, ללא צבא רשמי — הצליח להביא את שאלת ארץ ישראל לפתחה של הקהילה הבינלאומית.