מִלְחֲמוֹת יִשְׂרָאֵל — שֵׁשֶׁת הַיָּמִים וְיוֹם הַכִּפּוּרִים

שנת 1967. ישראל עדיין מדינה צעירה, סביבה שכנים שרובם אינם מכירים בזכות קיומה. במאי אותה שנה, בתוך פארקי ערים, חפרו פועלים קברים מוניים. לא בגלל שמלחמה כבר פרצה — אלא בגלל שחששו שהיא בדרך, ושהמחיר שלה עלול להיות מאות אלפי הרוגים. אם נרצה להבין את הדרמה של אותה תקופה, כדאי להתחיל בתמונה הזו: ישראל מחכה, עצבים מתוחים, לקראת מה שנראה כאסון בלתי נמנע.

ההסלמה לא קרתה בן לילה. באמצע שנות השישים הלכה והתחדדה המתיחות בגבול הסורי — סביב מאבק על מקורות המים של נהר הירדן ופעולות חבלה של ארגונים פלסטיניים. ואז, במאי 1967, הגיע הניצוץ: ברית המועצות העבירה למצרים ידיעה כוזבת על כוחות ישראליים המרוכזים בגבול הסורי. נשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, לא המתין. הוא העביר כוחות גדולים לסיני, דרש לסלק את כוח החירום של האומות המאוחדות שהיה ממוקם בין שתי המדינות — ותוך זמן קצר הכוח סולק. בעשרים ושניים במאי הוכרזה סגירת מיצר טיראן בפני שיט ישראלי, והצעד הזה היה קריטי: ישראל הגדירה מראש סגירה כזו כעילה למלחמה. ירדן הצטרפה לברית הגנה עם מצרים, ובכל רחבי העולם הערבי נשמעו קריאות על מחיית ישראל.

כשלושה שבועות עברו על ישראל בחרדה עמוקה. גיוס מילואים מסיבי שיתק את המשק, קברים מוניים נחפרו, ולחץ ציבורי גדל מיום ליום. אבל לצד החרדה פעלה ישראל גם במישור הדיפלומטי — ביקשה לוודא שאם תפרוץ מלחמה, יובן בעולם מי גרם לה. לחץ הציבור הוביל להקמת ממשלת ליכוד לאומי, ממשלת אחדות שאליה צורפו לראשונה גם מפלגות האופוזיציה, ולצירוף משה דיין כשר ביטחון. כשהתברר שהמאמץ הדיפלומטי אינו נושא פרי, גברה ההכרה שאין מנוס מהכרעה צבאית.

בחמישה ביוני 1967, בשעות הבוקר המוקדמות, יצאו מטוסים ישראליים לתקיפת מטוסי חיל האוויר המצרי — רובם על הקרקע. המהלך הזה, מכת הפתע האווירית, הכריע את המערכה כבר ביומה הראשון. מצרים איבדה את עיקר כוחה האווירי, ומשם התגלגל הכל במהירות שהפתיעה את כולם. כוחות ישראליים חדרו לחצי האי סיני ולחבל עזה, ותוך ימים אחדים הייתה מצרים מוכה. בחזית המרכזית, לאחר שירדן פתחה באש חרף אזהרה ישראלית, נכבשו יהודה ושומרון וירושלים המזרחית. לרבים בישראל היה איחוד ירושלים הרגע המשמעותי ביותר במלחמה כולה. בחזית הצפונית, ביום האחרון של הלחימה, נכבשה רמת הגולן מסוריה, בין השאר בשל הסכנה שנשקפה ממנה לגליל. שישה ימים — ומה שנדמה היה כאסון הפך לניצחון מהיר ומוחץ.

התוצאות היו היסטוריות. שטח ישראל גדל פי כמה, וכמיליון פלסטינים עברו לחיות תחת שלטון צבאי ישראלי. הניצחון הוליד אופוריה — תחושת עוצמה, התעוררות דתית סביב המקומות הקדושים, וראשית ההתנחלות בשטחים. אבל הוא גם פתח שאלה שתלווה את ישראל עד היום: מה ייעשה בשטחים? יש הרואים בהם ערובת ביטחון וממוש זיקה היסטורית, ויש הרואים בהחזקתם סכנה מדינית, מוסרית ודמוגרפית. זהו ויכוח שנותר פתוח, ואין זה מתפקידנו להכריע בו.

בנובמבר 1967 קיבלה מועצת הביטחון של האומות המאוחדות את החלטה 242 — נסיגה משטחים תמורת שלום והכרה. אך ועידת הפסגה הערבית בחרטום השיבה בשלושה לאווים: לא להכרה, לא למשא ומתן, לא לשלום. שתי הפעמים נגעו זו בזו — אבל הדרך אל שלום עוד הייתה ארוכה. בשנים 1968 עד 1970 התנהלה לאורך תעלת סואץ מלחמת ההתשה — הפגזות, פשיטות וקרבות אוויר שגבו מאות הרוגים משני הצדדים. הפסקת האש של אוגוסט 1970 הביאה שקט יחסי.

השקט הזה, כפי שנראה, היה מסוכן. בקרב הצמרת המודיעינית הישראלית התגבשה מה שנקראה הקונספציה: ההערכה שמצרים לא תצא למלחמה כל עוד אין בידה יכולת אווירית ארוכת טווח, ושסוריה לא תילחם לבדה. ההנחה הזו נולדה מתוך ניסיון אמיתי — אבל היא גם סיננה ודחקה הצדה את סימני האזהרה שהצטברו ערב המלחמה הבאה. זהו אחד השיעורים הידועים בהיסטוריה של ביטחון לאומי: תפיסת עולם מקובעת יכולה למנוע החלטה נכונה, גם אם מקורה בלקחים אמיתיים.

בשישה באוקטובר 1973, ביום הכיפורים, בשעה שתיים אחר הצהריים, פתחו מצרים וסוריה במתקפה מתואמת. הבחירה ביום הקדוש ביותר בלוח היהודי יצרה מציאות כפולה: ההפתעה הייתה מוחלטת — אבל הכבישים הריקים ועובדת היות רבים בבתי כנסת דווקא הקלו על גיוס המילואים המהיר. הצבא המצרי צלח את תעלת סואץ, פרץ את קו המעוזים והתבסס בגדה המזרחית. ברמת הגולן פרץ הצבא הסורי ונערכו קרבות בלימה קשים. יחידות שלמות נשחקו, וההנהגה נחרדה מעוצמת המכה.

אבל אז התהפכה הקערה על פיה. גיוס המילואים המהיר שינה בהדרגה את התמונה. ברמת הגולן נבלמה ההתקפה הסורית, והמתקפה הנגדית התקדמה לכיוון דמשק. קרבות שריון גדולים, במספר טנקים שלא היה לו תקדים במזרח התיכון, נמשכו ימים. בדרום, באמצע אוקטובר, צלחו כוחות ישראליים את התעלה מערבה, השתלטו על שטחים בגדה המערבית וכיתרו את הצבא המצרי השלישי. התפקידים התחלפו: המכותר הפך למכתר. אבל המחיר היה כבד מנשוא — יותר מאלפיים שש מאות חיילים ישראליים נפלו, אלפים נפצעו ומאות נפלו בשבי. השכול נגע כמעט בכל יישוב ובכל בית ספר.

המלחמה הפכה גם למשבר עולמי. ברית המועצות קיימה רכבת אווירית של חימוש למצרים ולסוריה; ארצות הברית פתחה ברכבת אווירית משלה לישראל. מדינות ערב המפיקות נפט הכריזו על חרם נפט שזיעזע את כלכלת המערב והפך את הלחימה למשבר גלובלי שנשמע רחוק ממנה.

אחרי המלחמה פרץ משבר ציבורי עמוק. המילה מחדל הפכה לשם התקופה, וחיילי מילואים שוחררו הובילו גלי מחאה. אחד המפורסמים בהם עמד לבדו מול משרד ראש הממשלה וקרא להתפטרות האחראים — ובתוך שבועות הצטרפו אליו רבבות. ועדת אגרנט, ועדת חקירה ממלכתית, הטילה את האחריות למחדל ההתראה על אמ״ן ועל קצינים בכירים — אך נמנעה משיפוט הדרג המדיני, וההחלטה הזו עוררה זעם ציבורי. באפריל 1974 התפטרה ראש הממשלה גולדה מאיר ועימה ממשלתה.

ההשוואה בין שתי המלחמות חושפת מטוטלת תודעתית עמוקה. ניצחון 1967 הוליד ביטחון עצמי שהזין את הקונספציה, וההפתעה של 1973 הולידה ספקנות כלפי מנהיגים ומומחים. לאחר 1967 — אופוריה, התעוררות דתית, ראשית ההתנחלות. לאחר 1973 — תרבות אבל, שירים, ספרים וטקסים שנתנו ביטוי לשכול, ומחאה שלא הכיר העם הישראלי כמותה. שחיקת ההגמוניה הפוליטית הוותיקה הגיעה לשיאה במהפך הבחירות של 1977 — לראשונה עבר השלטון לידי האופוזיציה.

והמפתיע מכול: דווקא מלחמת יום הכיפורים, שנפתחה בהפתעה כה קשה, היא שפתחה פתח לשינוי. הסכמי הפרדת הכוחות שלאחר המלחמה פתחו תהליך מדיני שהבשיל לאחד הרגעים הבלתי נשכחים בהיסטוריה המודרנית: בנובמבר 1977 נחת נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בירושלים — רגע שנראה בלתי אפשרי שנים ספורות קודם לכן. הביקור פתח תהליך שהבשיל להסכם השלום עם מצרים בשנת 1979 — הסכם השלום הראשון בין ישראל לבין מדינה ערבית.

שתי המלחמות האלה, שתי הדרמות האלה, הן אבני יסוד בהיסטוריה הישראלית. הן מלמדות על הסכנה שבביטחון עצמי מוגזם, על הכוח של מחאה אזרחית, ועל כך שמלחמה — גם כשהיא מסתיימת — אף פעם לא מסתיימת באמת.