7 דקות · תנ"ך
בשנת 1948, ביום שבו הוכרזה המדינה, חיו בישראל כשש מאות וחמישים אלף יהודים. פחות מארבע שנים אחר כך, בסוף 1951, הוכפל מספרם. שום מדינה מודרנית לא חוותה גידול כה מהיר של אוכלוסייתה בפרק זמן כל כך קצר. כשבע מאות אלף עולים הגיעו בתוך שלוש וחצי שנים — ניצולי שואה ממחנות העקורים באירופה, ויוצאי ארצות האסלאם שקהילותיהם התערערו. מ-1950 ואילך גדל חלקם של יוצאי ארצות האסלאם עד שהיו לרוב בקרב הבאים. חוק השבות שנחקק באותה שנה עיגן את העיקרון: כל יהודי זכאי לעלות ארצה. אבל השאלה האמיתית לא הייתה רק מניין באו העולים, אלא מה עשתה המדינה בהם ומה עשו הם בה.
המדינה הצעירה לא הייתה מוכנה לקלוט המונים בהיקף כזה. בהתחלה שוכנו העולים במחנות צפופים. מ-1950 הוקמו המעברות — שיכוני ביניים של אוהלים, בדונים ופחונים. בשיאן, בסוף 1951, חיו שם למעלה ממאתיים אלף בני אדם, בחורף בבוץ ובהצפות ובקיץ בחום ובצפיפות. במקביל הנהיגה המדינה משטר צנע — קיצוב מזון ומוצרי יסוד בתלושים, כדי לחלק את המעט הקיים בשוויון. הצנע שיקף את עומק המצוקה הכלכלית שבה נדרשה המדינה לקלוט המונים.
כדאי לעצור ולשים לב לעניין הפיזור. המדינה פיזרה עולים לנגב, לגליל ולאזורי הספר. כך קמו עיירות פיתוח כמו קריית שמונה, בית שאן, דימונה, ירוחם, שדרות ואופקים. בפועל הופנו יוצאי ארצות האסלאם בשיעורים גבוהים דווקא לפריפריה, הרחק ממרכזי התעסוקה וההשכלה. ובראשית שנות החמישים הונהגו לתקופה כללי מיון שהגבילו את העלייה מצפון אפריקה לפי גיל, בריאות וכושר עבודה — מדיניות שעוררה ביקורת קשה כבר בזמנה ונעזבה בהמשך. הפערים שנוצרו באותן שנים לא נשארו בגבולות הדור הראשון.
עכשיו נגיע לשאלה הגדולה של אותה תקופה: איך הופכים קיבוץ גלויות שדיבר עשרות לשונות לחברה אחת? מדינת ישראל בחרה בדרך שנקראת כור ההיתוך. השאיפה הייתה להתיך את שבעים הגלויות לאומה אחת בעלת תרבות עברית אחידה. הכלים היו ברורים: השפה העברית כשפת המדינה, שירות צבאי כבית יוצר משותף, חינוך ממלכתי אחד ולעיתים גם עיברות שמות משפחה. הנימוק היה רציני ולגיטימי. מדינה מוקפת איומים זקוקה ללכידות ולזהות מאחדת. קיבוץ גלויות שדיבר עשרות לשונות לא יכול לתפקד כחברה אחת בלא מכנה משותף.
בשדה המעשה נראה כך: השפה העברית הפכה לשפה היחידה של החינוך והמנהל הציבורי. הצבא ערבב צעירים מרקע שונה לגמרי — מיימן, ממרוקו, מפולין ומרומניה — וכולם שירתו יחד, דיברו עברית וחלקו מנה אחת. עבור רבים מהם היה זה המקום הראשון שבו פגשו בן-גיל מעדה אחרת. ומערכת החינוך האחת הסירה את מסכי הפילוג בין קהילות שונות.
אבל לכור ההיתוך היה מחיר. תרבויות המוצא — לשונות כמו ערבית-יהודית ולאדינו, מוסיקה, פיוט ומסורות קהילתיות — נדחקו לשוליים והוצגו לא אחת כנחותות. ההיתוך לא היה סימטרי: בפועל הוא השית תרבות אירופית וסגנון של הישוב הוותיק, ומחק מורשות שבאו ממרחקים. גם ניצולי שואה נתקלו בקושי של החברה הצברית להכיל את סיפורם. מסלולי ההקבצה בחינוך הפנו תלמידים מזרחים בשיעורים גבוהים הרחק מהמסלול העיוני אל מגמות מקצועיות — וכך שוכפלו הפערים אל הדור השני.
הפערים האלה לא נשארו שקטים לנצח. בשכונת וואדי סאליב בחיפה פרצו ב-1959 הפגנות ומהומות של יוצאי צפון אפריקה נגד האפליה בדיור ובתעסוקה. לראשונה התפרצה מחאה פומבית שחשפה בקול רם את השסע העדתי. ב-1971 המשיכו הפנתרים השחורים להעלות את הפערים לסדר היום הציבורי. ההיסטוריה לא הסתיימה שם.
כעבור ארבעה עשורים הגיעו שני גלי עלייה גדולים ששינו פעם נוספת את פני החברה הישראלית. יהודי אתיופיה, קהילת ביתא ישראל, הוטסו בשני מבצעים דרמטיים: מבצע משה בחורף 1984 ו-1985, ומבצע שלמה במאי 1991 — שבו הוטסו למעלה מארבעה עשר אלף עולים לישראל בתוך יממה אחת, עם קריסת המשטר באדיס אבבה. ומברית המועצות לשעבר הגיעו בשנות התשעים כמיליון עולים — רופאים, מהנדסים, מוסיקאים ומדענים — ושינו את מנה פני האומה.
הפעם עבד מודל שונה לגמרי של קליטה. עולי שנות התשעים לא שוכנו במחנות צפופים אלא קיבלו סל קליטה כספי ובחרו את מקום מגוריהם בעצמם. השינוי הוכיח שבמשך ארבעה עשורים גם משאבי המדינה וגם גישתה לקליטה השתנו. ויותר מזה — עולי ברית המועצות שמרו בגלוי על שפתם ותרבותם. עיתונות ותיאטרון בשפה הרוסית, מערכת חינוך משלימה ואפילו מפלגות עולים. זה היה שינוי עמוק: לא כור היתוך אלא קבלת מגרש שבו אפשר להיות ישראלי ורוסי כאחד. ובמקביל, המימונה והפיוט המרוקאי נעשו נחלת הכול, והמוסיקה הים-תיכונית עברה משולי הקלטות בתחנה המרכזית אל לב הזרם המרכזי של התרבות הישראלית.
ומכאן מגיעים לוויכוח הערכי הפתוח שמלווה את החברה הישראלית עד היום. מצדדי הלכידות מזהירים שחברה שסועה לשבטים הדוברים עשרות לשונות תתקשה לגייס, להגן על עצמה ולהחזיק במסגרת אזרחית מאחדת. מצדדי הרב-תרבותיות משיבים שכבוד האדם כולל את תרבותו, שהגיוון הוא עושר ולא איום. רבים מציעים לאזן בין השניים: ליבה אזרחית משותפת לצד חופש תרבותי. השאלה כיצד לאזן ביניהם לא קיבלה תשובה סופית — ובזה בדיוק טמון הכוח שלה כשאלה היסטורית שממשיכה לעצב את ישראל של ימינו.