חֻרְבַּן שׁוֹמְרוֹן וְיהוּדָה

שנת 722 לפני הספירה. צבא אשור צועד לעבר שומרון, בירתה של ממלכת ישראל, ובראשו שלמנאסר מלך אשור. זו לא הפעם הראשונה שאשור מאיימת על הממלכה הצפונית, אבל הפעם המצור יהיה ארוך, אכזרי, וסופי. שלוש שנים שלמות שלמנאסר צר על העיר, שלוש שנים שבהן התושבים מחזיקים מעמד, עד שהחומות נופלות. כשהעיר נכבשת, מה שקורה אחר כך ישנה את ההיסטוריה של עם ישראל לנצח. עשרת השבטים, תושבי ממלכת ישראל הצפונית, גולים לאשור. כך כותב ספר מלכים ב: ויגל ישראל מעל אדמתו אשורה.

כדאי לעצור כאן רגע ולשאול את עצמנו — למה? למה קרה כל זה? ספר מלכים ב, בפרק יז, לא משאיר אותנו מנחשים. הוא נותן תשובה ברורה ומפורשת: בני ישראל חטאו לה', הלכו אחרי אלוהים אחרים, ולא שמרו את ברית ה' שנכרתה עמם. זו לא סתם הערה אגבית בשוליים — זה ניתוח תיאולוגי שלם שהסופר הקדמון שם במרכז הסיפור. הגלות אינה רק אסון היסטורי, היא תוצאה של בחירות. הברית הופרה, וההפרה הביאה עימה תוצאות. זה חשוב להבין היטב לקראת הבגרות — כשנשאלים על הסיבה לגלות שומרון, התשובה היא לא "אשור הייתה חזקה יותר", אלא המסר הדתי-מוסרי שהספר עצמו מציע.

אבל הסיפור לא נגמר בגלות. מה שקורה לאחר מכן מעניין לא פחות. מלך אשור מביא עמים שונים ממקומות רחוקים — מחרן, מכותה ומאזורים נוספים — ומאכלס אותם בערי שומרון שנשארו ריקות. אנשים חדשים לגמרי, עם תרבויות אחרות, עם אלים אחרים, מתחילים לחיות בארץ שהייתה ארץ ישראל. הבעיה? הם אינם יודעים, לפי הלשון המקראית, את "משפט אלוהי הארץ". כלומר, הם לא מכירים את אופן הפולחן והחיים שנוהגים כלפי האל המקומי.

כשמגפות ואסונות פוקדים אותם, מלך אשור שולח בחזרה אחד מהכוהנים הגולים כדי ללמד את תושבי שומרון החדשים כיצד לעבוד את ה'. ונשמע אולי כמו פתרון טוב — אבל בפועל? מה שנוצר הוא ערבוב. הם עובדים את ה', אבל בו זמנית לא מוותרים על אלילי עמיהם שהביאו מארצותיהם. זו לא עבודת ה' טהורה — זו אמונה מעורבת, פולחן כלאיים. ולזה יש תוצאות שנרגיש הרבה אחר כך, בזמן עזרא ונחמיה, כשהגולים חוזרים ומנסים לבנות מחדש את החיים בארץ. השומרונים, צאצאי אותם עמים מעורבים, רוצים להשתתף בבניית בית המקדש — ועזרא ונחמיה מסרבים. שם מתחילה אחת השסעים הגדולים ביהדות בין יהודים לשומרונים, שסע שמקורו כבר בימים ההם.

ממלכת יהודה, בדרום, שרדה את שנת 722. היא ראתה את שכנתה הצפונית ניפול, אבל המשיכה להתקיים עוד יותר ממאה שנה. אבל ההיסטוריה היא לפעמים עניין של זמן בלבד. גם ממלכת יהודה תיפול — לא לאשור, אלא לאויב חדש ועצום אף יותר: בבל. נבוכדנאצר, מלך בבל, עולה על ירושלים. הוא בא פעם בשנת 597 לפני הספירה, ושוב, ובפינאלה הנוראה ביותר, בשנת 586. בפעם הזאת הוא לא מסתפק בגלות מלך ושרים בלבד. הוא מחריב את בית המקדש, שורף את ירושלים, ומגלה את שכבות העילית של האוכלוסייה — המלך, השרים, האומנים, הכוהנים. ספר מלכים ב מתאר: ויגל את ירושלים... לא שיאר זולתי דלת עם הארץ. כלומר, מי שנשאר בארץ הם העניים ביותר, אלה שאין בהם תועלת לכובש כשבויים יקרי ערך.

זה הקץ של הממלכה. לא הפסקה, לא הפוגה — הסוף. הבית הראשון חרב. ירושלים בשממה. העם מפוזר. זהו גם הרגע שמגדיר את כל מה שיבוא אחריו ביהדות — הזיכרון הקולקטיבי של החורבן, האבל, הגעגועים, ואחר כך — התקווה לשיבה.

ואכן, לאחר עשרות שנים של גלות בבל, קורה משהו שהיה נראה בלתי אפשרי: הגולים חוזרים לארץ. כורש מלך פרס מתיר לעם ישראל לשוב לציון ולבנות מחדש את בית המקדש. שיבת ציון. זה נשמע כמו סיום מאושר — אבל כפי שקורה בחיים האמיתיים, השיבה מביאה עמה אתגרים חדשים לגמרי.

עזרא הסופר, שמוביל את אחת מגלי השיבה, מגלה מצב שמזעזע אותו עד עמקי נשמתו: רבים מהעם, כולל כוהנים ולויים, נשאו נשים נוכריות — נשים מהעמים שישבו בארץ במהלך שנות הגלות. עזרא קורע את בגדיו, יושב משתומם, ומתפלל: כי עזבנו מצוותיך... כי לקחו מבנותיהם לנו ולבנינו, והתערבנו בעמי הארצות. עבורו זה לא סתם עניין אישי של כל אחד ואחת בנפרד — זו תבנית מסוכנת שעלולה לטשטש את גבולות הזהות של העם שזה עתה שב לחיים.

הדילמה שעזרא מתמודד איתה — כיצד שומרים על זהות ייחודית בעת שיבה ופגישה מחודשת עם עמים אחרים — היא דילמה שחוזרת בתולדות ישראל שוב ושוב. היכן נמצא הגבול בין פתיחות לסביבה לבין שמירה על ייחוד? מה מותר לקחת מהחוץ ומה מאיים על הפנים? אלה שאלות שאין להן תשובה פשוטה, אבל התנ"ך, דרך דמותו של עזרא, לפחות שואל אותן בקול.

נסכם את הדרך שעשינו: מגלות שומרון בשנת 722, שמלכים ב מסביר כתוצאה של חטא ועזיבת הברית, דרך ההתנחלות של העמים הנוכריים בשומרון ועירוב הפולחנות שנוצר מכך, אל חורבן יהודה בשנת 586 בידי נבוכדנאצר, ועד לשיבה המורכבת לארץ ומצוקת הנישואים המעורבים בימי עזרא. זו לא רק כרונולוגיה של אסונות — זו שאלה גדולה שהתנ"ך שואל לאורך כל הדרך: מה מחזיק עם יחד? ומה מפורר אותו?