דִּקְדּוּק הִשָּׂרְדוּת — זְמַנִּים

ברוכים הבאים לפודקאסט שלנו. היום אנחנו עוסקים בנושא שמופיע כמעט בכל שאלת הבנת הנקרא בבגרות באנגלית, ושגורם לטעויות שניתן לגמרי למנוע. הנושא הוא זמנים — ולא רק לדעת אותם בערך, אלא לדעת אותם בדיוק כזה שמאפשר לענות נכון על שאלות "מתי".

נתחיל עם הנקודה שמפתיעה תלמידים רבים. בעברית יש לנו הווה אחד. כשאנחנו אומרים "אני הולך" — זה יכול להתכוון להרגל יומיומי, לפעולה שקורית ממש עכשיו, ולפעמים גם לדבר שעומד לקרות. עברית גמישה בנקודה הזו. אנגלית לא. באנגלית יש שני הוויים נפרדים, וכל אחד מהם אומר דבר אחר לחלוטין. אם מבלבלים ביניהם, התשובה לשאלת "when" עלולה להיות שגויה — גם אם הבנו את כל שאר הטקסט. לכן כדאי להתחיל בדיוק שם.

הזמן הראשון נקרא Present Simple. הוא מתאר פעולה שחוזרת על עצמה, הרגל קבוע, או עובדה כללית שנכונה תמיד. סמני הזמן שמאפיינים אותו הם מילים כמו every day, always, usually, on Fridays, never. כשרואים אחת מהמילים האלה — ברוב המקרים מדובר בפרזנט סימפל. הבנייה הבסיסית היא Subject ואחריו Verb, כשבגוף שלישי יחיד מוסיפים s לפועל. לדוגמה: "I play football every Friday" — זה הרגל שחוזר, לא פעולה שקורית עכשיו. "She walks to school every morning" — גם כאן, הרגל קבוע. בבנייה שלילית משתמשים בdo או does ואחריהם not, ואז הפועל בצורת שורש. למשל: "He doesn't like pizza." שימו לב — does משמש בגוף שלישי יחיד, ו-do משמש בשאר הגופות. "They don't watch TV on weekdays." בשאלות הסדר מתהפך — Do או Does מגיעים לפני הנושא: "Does she come home late?" ו-"Do you eat breakfast every day?"

עכשיו נעבור אל Present Progressive, שנקרא גם Present Continuous. הזמן הזה מתאר פעולה שקורית ממש עכשיו, ברגע הדיבור. הסמן הכי ברור שלו הוא המילה now, אבל גם right now, at the moment, look, ומשפטים שמתארים תמונה חיה של משהו שמתרחש. הבנייה שלו היא am, is, או are — ואחריהם הפועל עם הסיומת ing. הבחירה בין am, is, ו-are תלויה בנושא המשפט. I תמיד מקבל am. גוף שלישי יחיד — she, he, it — מקבל is. כל השאר — you, we, they — מקבלים are. לדוגמה: "Look! The dog is running in the garden right now." — ברגע הזה, הכלב רץ. זה לא הרגל. זה לא עובדה כללית. זה משהו שקורה עכשיו.

הנקודה שחשוב להבין היא שהטעות הנפוצה ביותר היא שימוש בפרוגרסיב כדי לתאר הרגל. למשל המשפט: "He is coming to school every day." — המשפט הזה שגוי. every day הוא סמן של הרגל חוזר, ולכן חייבים להשתמש בפרזנט סימפל: "He comes to school every day." הפרוגרסיב מיועד לרגע אחד ספציפי, לא לדפוס שחוזר.

נמשיך לעבר. Past Simple מתאר פעולה שהסתיימה בעבר — פעולה שהיה לה זמן מוגדר ושהיא כבר לא קורית. סמני הזמן של Past Simple הם מילים כמו yesterday, last week, last year, ago, in 2010. כשרואים אחת מהמילים האלה — כמעט תמיד הפועל יהיה בפסט סימפל. פעלים רגילים מקבלים בעבר את הסיומת ed: walked, watched, played. פעלים חריגים הם סיפור אחר לגמרי — יש להם צורה נפרדת שיש לזכור: went, saw, took, came, made, got, had, ate, gave, bought. בבנייה שלילית משתמשים בdid not — ואז הפועל חוזר לצורת שורש. וזה בדיוק המקום שבו טעות ידועה מאוד מתרחשת.

המשפט "My brother didn't went to football practice last Tuesday" שגוי. הטעות היא שימוש בwent אחרי didn't. אחרי did not — הפועל חייב להיות בצורת שורש, כלומר go. הצורה הנכונה היא: "My brother didn't go to football practice last Tuesday." הלוגיקה פשוטה — did כבר מסמן עבר. אין צורך להטות את הפועל שוב. שגיאה דומה מאוד קורה עם was ו-were. was משמש לגופות I, she, he, it. were משמש ל-you, we, they. לדוגמה: "All my friends were at the stadium, but I was at home because I was sick." שתי המילים מאותת עבר — אחת ברבים ואחת ביחיד.

עכשיו נגיע לעתיד. יש שתי דרכים עיקריות לדבר על עתיד באנגלית, ולכל אחת יש שימוש ספציפי. הראשונה היא will. משתמשים ב-will כשמדובר בהחלטה ספונטנית — משהו שהחלטנו עליו ברגע הדיבור — או בהבטחה, או בתחזית כללית. לדוגמה: "I will help you with your homework." — זו הבטחה שנאמרת ברגע זה. "It will rain tomorrow." — זו תחזית. אף אחד לא תכנן את זה מראש, זו פשוט הערכה לגבי מה שיקרה.

הדרך השנייה לדבר על עתיד היא going to. משתמשים בה כשמדובר בתוכנית שנקבעה מראש, בכוונה ברורה, או בעתיד שניתן לראות שהוא עומד לקרות. לדוגמה: "We are going to visit my grandma next weekend." — זו תוכנית. "Look at those clouds — it is going to rain!" — כאן רואים את העתיד מתרחש ממש לנגד העיניים, ולכן going to הוא הבחירה. ההבדל בין will ל-going to לא תמיד קל, אבל הכלל הוא ברור: תוכנית מראש — going to. ספונטני או תחזית — will. סמני הזמן לשניהם זהים: tomorrow, next week, next year, soon, in the future.

כדי לחדד את ההבחנה — נחשוב על שתי סיטואציות. ייעל קנתה כרטיסים לפריז לפני חודש. היא אומרת: "We are going to fly to Paris next summer." זו תוכנית מוכנה. דן רואה את חברו מוריד תיק. הוא אומר ספונטנית: "I will help you!" — זו החלטה של הרגע. שתי הסיטואציות עוסקות בעתיד, אבל הן דורשות צורות שונות לגמרי.

נסכם עם אסטרטגיית שלושה צעדים שעוזרת לענות על שאלות "when" בבגרות. הצעד הראשון — מוצאים את הפועל במשפט ובודקים מה הצורה שלו. הצעד השני — מוצאים את סמן הזמן: last week? every day? now? tomorrow? הצעד השלישי — בודקים שהמסיח שבוחרים תואם גם את הפועל וגם את סמן הזמן. לדוגמה: "Tom saw his friend at the park yesterday." — saw היא פסט סימפל, yesterday מאשר שמדובר בעבר. מסיח שמכיל every day או tomorrow — שגוי. מסיח שמכיל "the day before" — יכול להיות נכון.

כדאי גם לדעת לקרוא טקסט שמכיל כמה זמנים. נחשוב על הטקסט הזה: "Last Saturday, Maya woke up early. She made breakfast for her family and then took the bus to the city center. Now she is sitting in a cafe and thinking about tomorrow — she is going to start a new job." — השאלה: איזה אירוע קרה לפני האחרים? התשובה ברורה כשיודעים לזהות זמנים. woke up ו-made הם פסט סימפל עם last Saturday — עבר. is sitting הוא פרוגרסיב עם now — הווה. is going to start מדבר על מחר — עתיד. הסדר הכרונולוגי קריא מיד.

זה מה שיש לנו היום. הזמנים האלה — פרזנט סימפל, פרוגרסיב, פסט סימפל, ועתיד עם will ו-going to — הם הבסיס של כל שאלת when בבחינה. מי שיודע לזהות את סמני הזמן ולחבר אותם לצורת הפועל — כבר נמצא בנקודת פתיחה טובה מאוד. נתראה בפרק הבא.