8 דקות
היום נדבר על שלושה מבנים דקדוקיים שמופיעים כמעט בכל טקסט שתפגשו בבחינת הבגרות באנגלית. אם תבינו אותם לעומק, לא רק שתדעו לזהות אותם בקריאה, אלא שתוכלו להשתמש בהם גם בכתיבה ובדיבור. נתחיל עם הראשון: הסביל, או כפי שנקרא לו מעכשיו, פסיב.
נניח שרואים את המשפט "The school was built in 1990". מיד עולה שאלה טבעית: מי בנה? ובכן, זה בדיוק הנקודה. הפסיב מאפשר לדבר על פעולה בלי לומר מי ביצע אותה. זה לא אומר שהמידע חסר או שמסתירים משהו. זו בחירה מודעת של הכותב. בטקסטים עיוניים, מדעיים, עיתונאיים, הפסיב מופיע כל הזמן, כי העניין הוא מה קרה, לא מי עשה זאת. ולכן, כשתקראו טקסט בבחינה, כדאי לזהות את הפסיב ולהבין למה הכותב בחר בו.
הנוסחה היסודית של הפסיב בנויה משלושה חלקים: הנושא, אחריו הפועל "be" בזמן המתאים, ואחריו שם הפועל בצורת העבר, מה שנקרא past participle. לדוגמה, "The letter was written by the students" זהו עבר. "The results are published every year" זהו הווה. "The test will be given tomorrow" זהו עתיד. נשים לב שביטוי "by" שמציין מי ביצע את הפעולה הוא אופציונלי לגמרי. כשהעושה לא ידוע, או פשוט לא חשוב להקשר, משמיטים אותו. אין בכך שום בעיה דקדוקית.
נושא שמבלבל הרבה תלמידים הוא ההבדל בין שמות תואר שמסתיימים בסיומת "ed" לבין אלה שמסתיימים בסיומת "ing". ההבדל בין שתי הצורות אינו קטן, מדובר בשתי משמעויות שונות לחלוטין. הכלל פשוט ברגע שמבינים את ההיגיון שמאחוריו. סיומת "ed" מתארת את מי שחווה את הרגש. סיומת "ing" מתארת את מה שגורם לרגש. אז אם נאמר "After watching the documentary about climate change, most students felt inspired and wanted to learn more", המילה הנכונה היא "inspired", כיוון שהסטודנטים הם אלה שחוו את הרגש. הסרט עצמו היה "inspiring", כלומר הוא מה שגרם לתחושה. ברגע שמפנימים את ההבחנה הזו, הטעויות האלה כמעט נעלמות.
נמשיך לנושא השני, שהוא ה"קונדישנלס", כלומר משפטי תנאי. בבחינה נדרשים שני סוגים עיקריים. הראשון הוא "first conditional", ומדובר במצב ריאלי ואפשרי. לדוגמה, "If it rains tomorrow, we will cancel the trip". יש כאן מצב שיכול בהחלט להתממש. מבנה המשפט הוא: אחרי "if" משתמשים בהווה, ובחלק השני של המשפט משתמשים ב"will". הסוג השני הוא "second conditional", ומדובר במצב היפותטי, כזה שאינו סביר להתממש. לדוגמה, "If I had a million dollars, I would travel the world". ברור שמדובר בדמיון, לא בתכנון ממשי. המבנה כאן הוא: אחרי "if" משתמשים בעבר, ובחלק השני משתמשים ב"would".
כאן מגיע כלל הברזל שחשוב להטמיע: אחרי "if", אין "will" ואין "would", לעולם לא. זוהי הטעות הנפוצה ביותר, ונובעת מכך שבעברית שני חלקי המשפט מרגישים עתידיים. אם חושבים בעברית, "אם יבנו את האולם, יותר תלמידים יצטרפו", שני החלקים נשמעים עתידיים. אבל באנגלית הכלל שונה לגמרי. נסתכל על הטעות הבאה: "If the school will build a new gym, more students would join the sports programme". יש כאן שני שגיאות. "will" אחרי "if" היא אסורה, וגם עירוב בין "first" ו"second conditional" הוא בעייתי. הגרסה הנכונה לפי "second conditional" תהיה: "If the school built a new gym, more students would join the sports programme".
כדי להבין את ההבדל המשמעותי, כדאי להשוות שני משפטים: "If Maya practises every day, she will make the school team" לעומת "If Maya practised every day, she would make the school team". שני המשפטים עוסקים במאיה ובאפשרות שתצטרף לקבוצת בית הספר. אבל המשמעות שונה. המשפט הראשון אומר שיש סיכוי ממשי שזה יקרה, שמאיה אכן מתאמנת ויכולה להגיע לשם. המשפט השני אומר שמדובר בתרחיש היפותטי, שמן הסתם לא קורה כרגע ולא בטוח שיקרה. ההבחנה הזו בין ריאלי להיפותטי היא לב ליבה של הנושא.
ועכשיו לנושא השלישי, שהוא משפטי הזיקה. משפט זיקה הוא תוספת מידע על שם עצם שכבר הוזכר במשפט. יש כמה מילות קישור שכדאי לשנן. "who" משמש לאנשים, כמו "The teacher who runs the club is great". "which" משמש לדברים, כמו "The app which we use is free". "that" יכול להחליף גם "who" וגם "which", כמו "The book that I read was amazing". "where" משמש למקומות, כמו "The city where I grew up is small".
יש טיפ חשוב שנוגע לשימוש ב"that". המילה הזו אינה יכולה לבוא אחרי פסיק. כשמוסיפים מידע שאינו הכרחי להגדרת שם העצם, כלומר כשמדובר במה שנקרא "non-defining relative clause", חייבים להשתמש ב"who" או ב"which", לא ב"that". לדוגמה, "Our school has a new science lab, which was donated by a local company". הפסיק לפני "which" מסמן שהמידע הוא נוסף ולא מגדיר. אם היה כתוב "that" כאן, זה היה שגוי.
הטעות הנפוצה השנייה במשפטי זיקה היא הבלבול בין "who" ל"which". הכלל ברור: "who" לבני אדם, "which" לדברים. המשפט "Our school has a new science lab which was donated by a local company. The engineer who designed it won a national award" מדגים את שני השימושים הנכונים. המעבדה היא דבר, ולכן "which". המהנדס הוא אדם, ולכן "who".
כדי לראות כיצד כל שלושת המבנים עובדים יחד בפסקה אחת, נקרא יחד את הדוגמה הבאה: "The new sports facility, which was built last year, has changed our school. If more students use it, the results will be impressive. Anyone who visits it immediately notices the difference." בפסקה הזאת, "which was built" הוא פסיב בתוך משפט זיקה. "If more students use it, the results will be impressive" הוא "first conditional". "who visits" הוא משפט זיקה המתאר אדם. כך בדיוק המבנים האלה מופיעים בבחינה: לא כמשפטים מבודדים ומלאכותיים, אלא שזורים בתוך פסקה, זה לצד זה.
בואו נסכם את הנקודות המרכזיות. בפסיב, הנוסחה היא נושא, "be" בזמן המתאים, ושם פועל בצורת עבר. ביטוי "by" הוא אופציונלי. סיומת "ed" מתארת את החווה, סיומת "ing" מתארת את הגורם. במשפטי תנאי, "will" ו"would" לעולם לא באים אחרי "if". "first conditional" הוא לאפשרויות ריאליות, "second conditional" הוא למצבים היפותטיים. ובמשפטי זיקה, "who" לאנשים, "which" לדברים, "that" לשניהם אבל לא אחרי פסיק, ו"where" למקומות. זה החומר. ועכשיו הוא שלנו.